״האם המושגים ה"רוחניים"/"ניו אייג'ים" כגון תודעת על/ אנרגיה אינסופית/סינכרוניות/נירוואנה/ השדה של האחד ועוד מושגים ושמות שונים לאותו דבר,
בעצם מתייחסים למרחב הפוטנציאל הקוונטי לפני שהוא "קורס" למציאות שאנו מכירים?
האם התודעה (מודע או תת מודע) יכולים באמת להשפיע על הקריסה וכיצד?
מה המשמעות לכך? האם זה רצוי?״
השאלה נשאלה על ידי ירדן בפינת
שאל את המומחה. חברי המכון אשר מעוניינים להוסיף את תשובותיהם יכולים לשלוח אותם לרֹעִי לוטן גלזר, בדוא״ל: q.spacer@gmail.com. בכל מקרה כל אחד ואחת מוזמנים להגיב בתחתית הדף.
תודה על שאלותיך המעניינות.
לפי תורת הקוונטים, אנחנו "הצופים" . על פי הבנתי, המשמעות היא ש:
– בלעדינו אין מציאות אלא רק הסתברויות.
– כל מה שאנחנו יכולים לחוות בצורה זו או אחרת, בדרגה זו או אחרת, נובע מקריסת הגלים. לכן לדעתי כל המושגים שתיארת, חוץ מתודעה, שייכים למרחב שאחרי הקריסה.
ועכשיו צריך להסכים על מהי תודעה ולהבדיל בין תודעה לבין מודעות.
אני רואה את התודעה כמצב המרחב לפני הקריסה, שבו הדבר היחיד שקיים הנו גלים גלים של אינפורמציה.
הצופה משמש כהולוגרם עליו גלים קורסים ומתהפכים ליוצר מציאות (זאת אומרת תמונה תלת מימדית עם צלילים ריחות טעמים ועוד). על פי תורת הקוונטום הצופה בוחר. לדעתי מה שהוא בוחר קשור למודעות, ליכולת שלו לקראו ולפענח את האינפורמציה. כך שלדעתי לא התודעה אלא המודעות משפיעה על קריסת הגלים. וזה לא עניין של רצוי או לא אלא זה מה יש!
תשובתו של ד״ר אלון רטר:
ירדן שלום,
תודה על שאלה מעניינת ומהותית מאוד.
בתשובה לשאלתך, להבנתי, כל המושגים שציינת (תודעת העל /
אנרגיה אינסופית/סינכרוניות / נירוואנה / השדה של האחד) ואחרים
כמו (אלוהים / סינגולריות / כוח הטבע / סינגולריות / תודעה קוסמית
וכו' אכן מצביעים לאותו דבר – לשדה המקור, לאחדות ולאחד.
במונחים פיסיקליים אפשר לתאר זאת כפונקציית הגל שמתפרסת
על כל המרחב. יש לנו הפונטנציאל להיות כל דבר. ברגע המדידה
פונקציית הגל קורסת לערך מסוים. בצורה דומה גם אנחנו קורסים
לאגו שלנו, ואז מופיעה הנפרדות, מתוך האחדיות.
אני מציין שתורת הגרביטציה החדשה עליה אני עובד, גרביטציה מודעת,
משתמשת באותה התפיסה. כוח הגרביטציה החומרי הרגיל נראה כאשר
ישנה הצטמצמות של שדה הראיה ואילו הכוחות האחרים – המסה האפלה
והאנרגיה האפלה נראים בהדרגה רק כאשר שדה הראיה נפתח.
צריך להבין שקריסת פונקציית הגל היא הכרחית. זהו עולם התופעות. ללא
הקריסה, התודעה הקוסמית, המקור, או כל שם אחר שתבחרי למהות עצמה,
אינו מביע את עצמו. אין כאן שאלה אם זה רצוי, אלא פשוט זה קורה.
לדעתי, זה ברור שהתודעה משפיעה על הקריסה. התודעה יוצרת את הכול,
וגם את ההופעה. להבנתי, אנחנו יכולים להבחין בגל, בקריסה, כלומר
להיווכח במקור של כולנו, אך לא לעצור או למנוע את הקריסה.
בברכה,
אלון
התשובה של אלון מופלאה.
אתייחס לתת-מודע:
אם אנו מניחים שלכל דבר יש סיבה, אז גם לאי המודעות לתת מודע יש סיבה.
הפער בין מרחב הפוטנציאל לקריסת הגל למציאות הכרחי ולכן קיימת הפרדה בין החלק המודע לתת מודע.
הפער מאפשר לנו לחוות את החיים כשחקנים בתוך משחק החיים.
כפי ששחקן במשחק מחשב לא מודע לתוכנה שיצרה את המשחק, כך אנו מסוגלים לחוות את החיים רק במציאות שבה פונקצית הגל קורסת.
התת מודע מאפשר לנו "לשכוח" שאנו גם המתכנתים וגם השחקנים במשחק.
חגי
תשובתה של ד״ר רבקה פבריקנט:
שלום ירדן
המושגים ה"ניו איג'ים" שציינת אינם 'אותו דבר', אם היו 'אותו דבר' לא היה צורך במושגים או שמות שונים:).
אני לא מכירה את המושג "מרחב הפוטנציאל הקוונטי". אשמח לשמוע ממך או מהמומחים שלנו על המושג הזה וכיצד הוא קשור בשאלתך על השפעת התודעה על הקריסה.
על מנת לקשור בין תודעה וחומר הפיסיקאי דייוד בוהם מציע הסבר שונה מהמקובל למושגים האלה (רוח וחומר)[ וגם ליחסים בינהם, וכל זה נגזר מתפיסת עולם מורחבת.
לכן לא אוכל להסביר בקצרה כיצד בוהם קושר בין חומר ותודעה, אבל, אשמח להפנות אותך לספרים ומאמרים שאולי יספקו תשובה מעניינת לשאלותיך.
אגב, שאלתך "האם זה רצוי", לא ברורה – מה כוונתך?
רבקה פבריקנט
רֹעִי לוטן גלזר
תודה רבה על התשובות המקיפות,
מחיבור התשובות למעשה אנו מבדילים בין שני מרחבים.
1. המרחב הפוטנציאלי, הקוונטי של גלי אפשרויות (סינגולריות/סינכרוניות/השדה של האחד, המקור…)
2. המרחב שלאחר הקריסה למציאות חושית ספציפית
האם נכון לקשר את התת מודע למרחב הראשון, ואת המודע למרחב השני?
האם אנחנו יכולים להשפיע על הקריסה למציאות ספציפית (על ידי שינוי האמונות במודע? תת מודע?)?
אקרא עוד במקורות שציינתם.
תודה
שלום לכולם,
אני רוצה לנסות לחבר בין כמה רעיונות שהגדרתם כאן בעזרת מושגי האור והכלי הלקוחים מהקבלה.
אם נגדיר את האור כשדה המאוחד (הפוטנציאל האינסופי) לפני הקריסה, אז הכלי הוא אותה תפיסה/מודעות שנפתחת ומושכת אליה את האור שממלא אותה. התנועה של האור מתחילה ברגע שנפתח הכלי (נתייחס כאן לכלי כאל מרכיב של התפיסה) שאליו זורם האור, והתנועה הזו של האור מאופיינת בתדירות מסויימת שנקבעת על ידי גודל הכלי. כלומר, הקריסה מתרחשת ברגע שנוצר כלי אשר מביא לתנועה בשדה המאוחד ולזרימה של נארגיה לתוכו, שמאופיינת בתדירות מסויימת. החיבור בין האור לכלי יוצר ממשות.
אני מקווה שהייתי מובן מספיק 🙂
מעניין לאור התפישה של אבי לעיל לחשוב באופן הבא:
ניתן לנסות לתת מענה לשאלה מהותית זו בעזרת שימוש במושגים הבאים:
לפוטנציאל הקוונטי ננסה לקרוא – 'היתכנות', או 'היתכנות טהורה'. ההיתכנות הטהורה היא התנאי לכל – לכל ה'קיים' ולכל הייתכן (והלא יתכן כמובן) ולחלל, בו הכל יכול להתרחש.
ל'מציאות כפי שאנו מכירים' ניתן לקרוא – מסוימות (Specificity) – מסוימות היא תכונת כל המובחן – כל שנבחין בו או נחשוב עליו הוא מסוים – כלומר כזה ולא אחר – אחד יחיד בלתי חוזר. המסוימות, בפשטות, היא תכונת כל התכונות, או 'היות תכונה'.
מה שמכונה כאן 'קריסה' הוא אותו 'נס' של הפיכתה של היתכנות טהורה למסוימות (תמיד מובחנת כמובן) וזהו כמובן תהליך המחייב 'רגישות החושבת על עצמה' – לרגישות זו ניתן לקרוא כאן – תודעה.
מכאן שרגישות (שמשתנה מאדם לאדם) מבחינה במסוימות ('הניתנת' לכל רגישות חושבת בנפרדותה) ועל כן 'הרגישות החושבת על עצמה' היא תנאי הכרחי ומרכיב קריטי בתהליך 'הקריסה' – או 'נס' ההתהוות של המסוימות – זוהי הופעת המסוימות, או 'הארתה' בפני הרגישות, או 'התגלותה' בפני הרגישות.
למעשה, וכאן אני חוזר ומרחיב את המושג 'היתכנות טהורה' – ההיתכנות הטהורה הוא ההווה – לא זמן ואף לא חלל – ההווה הוא אותה היתכנות טהורה' – 'כוח מהווה' המאפשר את ההתהוות – את התהוות המסוימות (בהווה – בהיתכנות הטהורה). ההווה הוא 'הכוח המאפשר' את יכולת הצירוף והחיבור בין דבר נצחי אחד לדבר נצחי אחר, בין מסוימות אחת למסוימות אחרת, לכדי תנועה, לכדי שמות, לכדי המושגים – לכדי התוכן (הנובע מהיתכנות) ובכך 'הכוח המהווה' מאפשר את חווית הזמן, בהיות הזמן סיפור מסופר ממסוימויות נקלטות על ידי התודעה בכוחו של ההווה.