האדם הרוחני מאת אורי בן יעקב

רוחניות היא שאיפה לקחת חלק פעיל בתהליך הבריאה רוחניות זה לא רק להיות רבי, חסיד, צדיק, נזיר, וכד’, אלא כל אדם יכול להיות רוחני כמו שלא רק אלה שנחשבים אמנים הם יצירתיים, אלא כל אדם יכול להיות אמן )ז.א., יצירתי(העולם, היקום, הבריאה – הם אינם קפואים, הם לא נשארים אותו הדבר לנצח נצחים, אלא להיפך – היקום, הבריאה מבקשים להתפתח כל הזמן. הם עושים זאת באמצעות בני-האדם בני-האדם, כשהם יוצרים בצורה חופשית הם לוקחים חלק בתהליך הבריאה, ההתפתחות והיצירה את זה עושים בני-האדם בכך שהם מביאים אל תוך עצמם איכויות, מעבדים אותן, משתמשים בהן, ובכך מעשירים הן את עצמם והן את הבריאה אדם רוחני הוא אדם המבקש להתפתח עם הבריאה נקודת המוצא שלי היא – שילוב בין רוחניות ומדע א. איינשטיין : “רוחניות בלי מדע היא עיוורת, מדע בלי רוחניות הוא נכה” המדע מבקש את המשמעות של החוויות שאנו חווים, לא רק בעולם החומרי אלא בכל דבר לא צריך להיות מדען כדי לבקש משמעויות לחוויות שאנו חווים. זהו תהליך למידה – למידה לכל החיים לכן מדע הוא כאן במשמעות של למידה – למידת העולם, היקום, הבריאה ודרכי פעולתם; להכיר אותם, לדעת אותם, כדי להיות מסוגל לקחת חלק פעיל יותר, להיות שותף פעיל יותר, בבריאה למידה היא הרחבת התודעה. עם תודעה רחבה יותר האדם יכול לקחת חלק משמעותי יותר בתהליך הבריאה, לכן למידה קשורה ברוחניות
קופרניקוס : “מטרת המדע היא גילוי העולם כפי שאלוהים רואה אותו, לא כפי שהוא בעינינו”
התודעה היא המרחב שבו אנו נותנים משמעות לחוויות שאנו חווים התודעה האנושית היא המרחב בו מדע ורוחניות נפגשים.
למידה וחקירה אל תוך ובתוך העולם הפנימי שלנו חיבור עם הבריאה באמצעות העולם הפנימי
שילוב של חיים רוחניים ומדע בבני האדם יכול להיות מושג רק באמצעות החושים הפנימיים.

עבודה פנימית צריכה לעשות, וזה כרוך בשימוש באינטואיציה.
האינטואיציה מאוד קשורה לתודעה ולמחקר התודעה.
המציאות הבלתי חומרית מופיעה, באה לידי ביטוי, בחוויה האנושית, ולכן כל התופעות הכלולות במציאות – הבלתי חומרית הן כאלה שנחוות בחוויות אנושיות. – ישנן חוויות מסוימות בחיי אדם, שהמדע הקונבנציונלי אינו מפותח מספיק כדי לבנות מכשירי מדידה מתאימים, אך לבני האדם יש את היכולות להרגיש ולרשום ) – sense, register ( חוויות כאלה לקבל מהן רושם. – דרגות של רגישות. ההבדל בין רישום תופעה ואי רישום יכול להיות רק הבדל של רגישות, בדיוק כמו שמכשירי – מדידה מעשה ידי אדם עשויים להיות שונים ברגישות, וחלקם עשוי לרשום תופעה מסוימת ואחרים לא.
אחת המטרות של החיפושים אל תוך עולמות הבלתי חומריים הוא לזהות ישויות ומושגים, התואמים את המציאות שאינה חומרית, ואשר בני אדם שונים יכולים לשתף, יכולים להסכים עליהם, תוך שימוש בכלים המתאימים למחקר, ובכלל זה מה שניתן להקרא כחושים בלתי חומריים. למידה חווייתית הוליסטית למידה אמיתית היא קודם כל תהליך פנימי בתוך האדם, המחייב מפגשים מגוונים ומצטברים ומעורבות עם העולם שמסביב, הן הנגלה והן הנסתר.

תקשורת עם הבריאה
רוחניות היא השאיפה של האדם להיות בקשר עם הבריאה. איך מתקיים קשר זה ? ככל שנבין אותו טוב יותר כך יהיו חיינו הרוחניים עשירים יותר. עקרונות התקשורת עם הבריאה באים לידי ביטוי בהרבה דרכים בטכנולוגיה המודרנית, ולא יקשה להבינם. הטכנולוגיה המודרנית מביאה לידי ביטוי, בהרבה דרכים, את עקרונות התקשורת עם הבריאה; לכן, תוך שימוש במספר דוגמאות, לא יקשה להבין עקרונות אלה.

לדוגמא, האינטרנט כרשת של מאגרי תוכן, מצד אחד, ומשתמשים, מצד שני. המשתמשים יכולים להתקשר למאגרי התוכן, לשאוב מהם ולהוסיף להם. יו טיוב, למשל. התוכן זמין גלובלית, וההתקשרות מביאה את התוכן אל העולם הפנימי, היחידני, של המשתמש. המשתמש יכול להתחבר לתוכן באופן חד פעמי, או להוריד אותו למחשב האישי לשימוש בלתי תלוי במקור התוכן. עצם השימוש גם מתגמל את התוכן, כיוון שתכנים נמדדים גם בכמות המשתמשים בהם, והם גם נהנים מהצבעות ” like .”
כדוגמא נוספת, בכל רגע נתון החלל שסביבנו, בו אנו שרויים, מלא בתשדורות בכל התדרים והתכנים, של תחנות רדיו, טלויזיה, משדרי משטרה, צבא, מוניות, וכיו”ב. כל תחנה משדרת בתדר משלה את התכנים שלה. כדי לקלוט תשדורות אלה אנו זקוקים למכשיר מתאים מקלט. ללא מקלט דולק ופעיל אין ביכולתנו לקלוט אותן. המקלט הוא הכרחי, אך איננו מספיק כעת צריך שהוא גם יהיה מכוון לתדר המתאים כדי שנוכל לקלוט את התשדורת. גם בדוגמא זו קיימים תכנים, כמו תוכניות טלויזיה מסוימות, אשר עצם השימוש בהן )ה”רייטינג”( מתגמל אותן
וקובע להן ערך יחסי.
הנמשל הוא ראיית הבריאה כ”ענן”, מאגר של תכנים. התכנים של הבריאה הם איכויות מהויות : חיים, אהבה, חמלה, אומץ, נחישות, כבוד, הוקרה, הערכה, הכרת תודה, תשומת לב, מסירות, נדיבות, יושרה, ענווה, שמחה, …; הספירות בקבלה )כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות( גם הן איכויות מהויות. “ענן” הבריאה, וליתר דיוק תכניו )כלומר האיכויות(, זמין בעקרון לכולם לכולנו, מעצם היותנו ברואים “בצלם אלוהים”, בכולנו קיים ניצוץ אלוהי “צלם אלוהים” איננו דמות גופנית, חומרית, אלא “משהו” המאפשר לאדם להדהד עם הבריאה
כמו שמקלט רדיו או טלויזיה צריכים להדהד עם תחנת השידור, ז.א. להיות יחד בתדר המתאים, כדי שתהיה התקשרות, כך האדם צריך להיות בתהודה עם הבריאה כדי להתחבר למהויות
כמו שצריך להדליק )להפעיל( את מקלט הרדיו ולכוון אותו לתדר המתאים מכשיר הרדיו אינו יכול לעשות זאת לבד כך האדם צריך, מתוך בחירה חופשית והחלטה מודעת, לכוון את עצמו בתדר המתאים אל הבריאה כדי להתחבר לאיכויות ולמהויות למשל, כאשר יושבים מסביב לשולחן האוכל ומודים על כל אשר נהנים ממנו זו הזמנה של הכרת תודה. או, כאשר אדם צריך לעשות מעשה חריג, נועז אך הכרחי, הוא מזמן לעצמו אומץ. כך אנשים מזמנים לעצמם חמלה, ענווה, שמחה, אהבה, ואינספור דוגמאות אחרות.
תפילה היא דרך ידועה ומוכרת להזמנת איכויות. גם מדיטציות.
למידה מאפשרת להעמיק אל תוך הבריאה בהזמנת איכויות.
אדם המזמין לעצמו הכרת תודה ומביא אותה לידי ביטוי הוא מחזק בכך את הענן של הכרת תודה. האיכות מתעצמת והבריאה נהית עשירה יותר.
שאלה שנשאלה כבר לפני הרבה דורות : האם האיכויות הן קבועות ונצחיות ? ה”אידיאות” שאפלטון דיבר עליהן הן האיכויות, המהויות. הוא באמת חשב שהן קבועות, נצחיות, בלתי משתנות, וזה גם מאוד התאים לדפוסי החשיבה של הפילוסופיה היוונית. אני חושב שהתמונה יותר מורכבת, ומאוד דינמית : מצד אחד כן, במובן מסוים הנשען על המאפיינים של המהויות, הנשארים בעקרון כמות שהם. מצד שני לא, כיוון שכל פעולה אנושית המשתמשת באיכות מהות כזו או אחרת מוסיפה לאיכות, מעשירה אותה, ובכך גם משנה אותה. במובן מסוים, כמו אש האש היא אחת, אך צורתה )צורת הלהבה( משתנה כל הזמן. 

תודה לה' מאת טל אברהמי


נתקלתי לאחרונה, בביטוי
‘אדם רוחני’…
וחשבתי לעצמי,
שאם יש ‘אדם רוחני’,
אז יש גם ‘אדם גשמי’,
ועוד כל מיני סוגים של אדם.
אך האם באמת יש דבר כזה ‘אדם רוחני’?
ואם אותו אדם שהוא נורא ‘לא רוחני’
פתאום יתחיל להתעניין במיסטיקה ובפילוסופיה,
האם הוא יהיה פתאום ‘אדם רוחני’?
בעיני, רוחני או לא רוחני,
זו לא הגדרה של מה זה אדם,
אלא לכל היותר הגדרה של מיקוד זמני.
שכן יש אדם שממוקד כרגע בהישגים כלכליים,
יש אדם שבונה משפחה,
יש חייל, יש איש חסד, יש גורו…
האם תחום העניין והמיקוד שלנו
באמת קובע לנו מהי רוחניות?
כי מי באמת יותר רוחני ומי פחות?
השאלה כאן היא לא מהו התפקיד,
או המיקוד הזמני שלנו,
אלא מה אנחנו.
מבפנים.
מהו האדם?
אם יש גורו שאוסף מכוניות עתיקות כתחביב יוקרתי,
ובונה סביבו אימפריה של סקס ‘רוחני’,
כותב ספרים ובונה סדנאות ומרכזים לעבודה פנימית
וגורף מיליונים על הדרך,
ולעומתו אדם שעובד קשה למחייתו
אך נותן צדקה ועושה חסד באופן קבוע,
בשקט, כי הוא מצווה על כך בתורתו.
לא מפיק מכך שום תועלת או תהילה נראים לעין,
שומר על טהרת המשפחה ועל ערכי מוסר גבוהים
וחי בצניעות..
מי כאן יותר רוחני?
על פי מה אדם נמדד?
על פי הסיסמאות שהוא עוסק בהן,
או על פי מידותיו בחיי היום היום?
האם תיקון המידות
הוא ערך נעלה
על התגלות רוחנית?
ה’רוחניות’ הפכה לדגל,
שכולם עוסקים בו.
אך ‘רוחניות’ היא רק מילה
לתחום עניין.
היא לא מגדירה מהו האדם.
ומהו האדם באמת?
מי יכול לומר על זה משהו באמת?
מיהו המרים את ידו לנפנף לשלום?
מיהי המחבקת את בנה?
האם הפעולות האלו הן רוחניות?
מהו, העצם,
הסוד המסתתר בתוך המילה ‘אני’?
מאחרי כל פעולה יש מניע כלשהו.
אנחנו קוראים למניע הזה ‘רצון’.
אבל מה זה רצון?
האם רצון
זה רוחני או גשמי?
לאדם יש את הרצון להתקיים,
רצון הוא תכונה מופשטת
כי איך בדיוק מודדים רצון?
מצד אחד הרצון שלנו פועל ומתבטא
באופן גשמי:
יש לרצון האנושי אנרגיה עצומה.
אנחנו בונים בתים, עובדים,
לומדים, נלחמים,
מעבירים סחורה מים לים..
אנרגיה שניתן לכמת אותה ממש.
פיזית לגמרי.
אבל כשאני מרגיש ‘רוצה’..
האם יש כאן אנרגיה?
לא ממש.
אני פשוט מרגיש שאני ‘רוצה’.
אבל לרצון הזה יש ביטוי
של המון תנועה וכוח בחיי.
כך ש’רצון’ זה המון אנרגיה!!!
אז איך ייתכן שמשהו
שהוא כמו תנועה בנפש,
שיש לנו רק הגדרה מופשטת עבורה,
כמו ‘רצון’,
הוא בעל אנרגיה עצמית כה אדירה
שהוא משנה ומניע
עולמות שלמים?
כמה אנרגיה, למשל,
צפונה בהחלטה לחייך?
הרי זוהי פעולה שמשנה עולמות!
האנרגיה הזו במקורה
היא אנרגיה נפשית.
אבל מה זה נפש?
האם נפש זה גשמי או רוחני?
מהיכן מגיעה כל האנרגיה הזאת?
מהו שרש החיות שלנו?
הרי אדם שהנפש עוזבת אותו
אינו יכול לתפקד.
או שהוא ישן, או מתעלף, או, לא עלינו גרוע מכך..
כלומר –
כל התפקוד שלנו – מקור הכוח שלו
הוא נוכחותה של הנפש בגוף..
וגם המונח ‘נפש’ הוא מונח מופשט,
למרות שהוא כל כך מוחשי עבורנו.
כלומר –
כשאני חושב –
זה הנפש או הגוף שחושבים?
כשאני רוצה, –
האם זהו רצון של הנפש – או של הגוף?
כשאני מרגיש..
ויותר מכך – כשאני מרגיש ‘אני’..
מי מרגיש זאת?
בעצם אולי עלינו לשאול –
האם יש משהו שהוא לא רוחני?
מהיכן כל האנרגיה הזאת?
הנפש היא הדבר המובן מאליו עבורנו.
אבל איננו יודעים לומר
מה זה נפש,
אלא רק להכיר בנוכחותה,
או בהעדרה..
כלומר –
אם נרצה להודות על האמת,
ולחזור לרגע למונח ‘אדם רוחני’,
אנו יכולים להבין בקלות,
כי בסופו של עניין –
אין דבר כזה,
‘אדם שאינו רוחני’,
שכן למעשה – ‘הכל רוחני’.
הכל מבטא רצון!
מה זה ‘הכל’?
הכל – כלומר,
כל תודעה, או תנועה, או דיבור,
כל מה שמקבל ביטוי בחיים –
הכל בעצם מגיע ממקור מופשט,
כזה שאיננו יודעים להגדירו,
ושכמות האנרגיה האצורה בו
היא עצומה ביותר.
והרי זה כל האדם –
החלטה, בחירה, מחשבה, רגש, תובנה..
ולא משנה כרגע,
אם אני מכוון את כל האנרגיה ה’רוחנית’ הזאת
אל מרוצי סוסים, או אל התבודדות במערה –
זה עדיין מקור רוחני,
מקור של חיים שמחייה את נפשי
ובידי שלי יש את היכולת
לכוון – לפחות חלק מהאנרגיה הזו,
כפי הבנתי ותכונותי.
כך שכל אדם
וכל תכונה
וכל תנועה נפשית
וכל יצירה או עשייה שלנו
הם רוחניים.
אז מהי ‘רוח החיים’ הזו?
אם נלך צעד נוסף,
יותר עמוק..
מה נמצא כאן בבסיס המונח המופשט
של ‘רצון’?
כולם פועלים מכוח הרצון הפועם בהם,
העולם האנושי כולו
מופעל באופן רוחני, מופשט,
דרך סך כל הרצונות האנושיים..
אבל מה מחייה אותנו?
למעשה יש כאן יסוד גדול מאד
בבסיס התודעה האנושית
שמתקיים באופן הרבה יותר סמוי
אפילו מהעובדה
שאנחנו יצורים רוחניים.
שכן, בכל פעם שאנו מרימים את הרגל
על מנת לצעוד,
אנחנו עושים זאת על בסיס מאד פשוט:
אנו מרימים את הרגל מהקרקע
כי אנחנו מאמינים שגם נוריד אותה
ויהיה לנו היכן להניח אותה.
כלומר – אנחנו מאמינים ברציפות הקיום של החיים.
גם אדם שמגדיר את עצמו אתיאיסט לחלוטין
מקיים בתוכו אמונה לגבי העובדה שהוא קיים,
שהעולם אותו הוא תופס בחושיו קיים,
שחוקי הכבידה קיימים וכן הלאה.
‘אני מאמין שאני קיים’.
כלומר – היסוד הסמוי והקבוע
עליו מבוססת כל התודעה האנושית,
עמוק וראשוני יותר גם מהרצון –
הוא אמונה.
ואמונה זה לא עניין אמפירי.
זה לא מדיד במכשירים או ביחידות של משקל וזמן..
האמונה, בעצם,
קדמה לרצון.
יש לנו אמונה בממשות הקיום.בחיים. בעצמנו.
ללא אמונה ברציפותם של החיים ובקיומם,
היינו משתגעים.
ללא אמונה בכלל –
לא היה לדבר קיום מבחינתנו.
תמונת העולם שלנו היתה, ח”ו קורסת.
אם כן – אנו מאמינים שאנו חיים
ואנו מאמינים בקיום העולם –
כלומר: בקיומם של חיים
גם מחוצה לנו.
אנו מאמינים – שאנו קיימים,
שהעולם קיים,
ושהקיום רציף, קבוע וממשי.
וזה גם מה שמאפשר לנו לרצות.
כך שהכוח הסמוי העומד באופן
שהוא פנימי יותר גם לרצון עצמו –
הוא האמונה…
האמונה פנימית וראשונית לרצון.
אבל מהם חיים
ומהי אמונה –
את זה איננו יודעים להגדיר.
עכשיו אנחנו מגיעים
אל מה שנקרא בתורת הקבלה
‘אור אינסוף ברוך הוא’.
למה דווקא ‘אור’?
החיות הפועמת בעולם ומלואו
ובנו עצמנו גם ברגעים אלו ממש –
נקראת בתורת הקבלה באופן כללי – אור.
מדוע אנו משתמשים במילה ‘אור’
כדי להמשיג את מהות ושרש החיים?
המושג ‘אור’, מבחינה גשמית, לכאורה,
מייצג את הקלט החושי
המופשט ביותר עבורנו.
אור גם נקשר בחווית החיים שלנו
למצבים של חיות, שמחה..
להבדיל מהעדר אור שנתפס כשייך
להיפך החיות ושמחת החיים.
כמו כל מציאות שאנו קולטים בחושינו,
אנו זקוקים למערכת תיווך
שדרכה אנו מקבלים את ההכרה המודעת
בקיומו של האור.
יצור שחסר את מערכת הקליטה לאור (עיניים, למשל),
לא ידע על קיומו.
יצור שמתרגם אחרת את התדרים של האור
יחווה חוויה שונה לגמרי מאתנו
לגבי מהו אור.
כך שלגבי קיום האור, אובייקטיבית, לכאורה –
ללא המתבונן –
אין אנו יודעים לומר הרבה.
מהו בעצם אור.
אין לנו ידיעה מהו אור כשלעצמו.
(כלומר: ללא השפעת המתבונן).
ההכרה שלנו באור מורכבת אם כן
משלושה מרכיבים:
אחד – האור עצמו,
(שאיננו יודעים מהו מצד עצמיותו ללא הכרתנו אותו),
השני – מערכת הקליטה שלנו אותו – חוש הראייה,
השלישי – ה’אני’ שמכיר באור.
-1 אור )
-2 חוש הקליטה של האור
-3 ה’אני’ הקולט את האור).
כך שיש לנו כאן שתי מערכות הנפגשות זו עם זו
דרך חוש הראייה.
החוש הוא מערכת מקשרת.
ואם נעבור למערכת הנפשית,
הרי שבמובן הנפשי, או הרוחני,
אנו קוראים לחוש
המקשר בין ה’אני’ הפרטי שלנו
לבין האור, המהווה את מקור ושרש החיות, בשם: ‘דעת’.
בדיוק כמו לגבי האור שאנו רואים בעינינו,
גם לגבי מקור החיים איננו יכולים לומר
אלא את אשר דעתנו מתרגמת לנו,
כלומר – המוגבלות של הדעת האנושית
היא המגדירה לנו את גבולות ההשגה שלנו
בכל רגע נתון.
מוגבלות הדעת האנושית
מגדירה לנו את גבולות ההשגה שלנו
בכל רגע נתון.
למשל, אין ביכולתנו לקלוט אינסוף נתונים בו זמנית
וגם לתרגם אותם בצורה מובנת וברורה..
הארה היא האופן בו נקלט האור –
באמצעות הדעת – בנפש האדם.
איך מתבטאת הארה בנפש:
אמן מקבל רעיון ליצירה.
השראה.
אין הוא יודע מהיכן הגיעה ההשראה.
מהיכן הגיעה החיות.
היא פשוט הגיעה.
התעוררה בתוכו ברגע מסוים.
ייתכן שהוא התייגע והתאמץ מאד לפני כן
כדי להגיע אל ההשראה הזו.
אבל למעשה,
אין כל קשר בין המאמץ לבין תוצאותיו.
השראה היא דבר חדש.
משהו שעוד לא היה קיים לפני כן
בתוך ההשגה הפרטית של האדם.
כך שחידוש לא יכול לבוא מתוך המערכת עצמה,
אלא רק מחוצה לה.
‘להיוולד’ לתוכה.
לכן אנו משתמשים במונח ‘השראה’,
או ‘האצלה’ שמגדיר השפעה מבחוץ.
השפעה מבחוץ – ‘השראה’ או ‘האצלה’.
אבל לא רק האמן ברגע של השראה,
או המדען ברגע של תובנה חדשה –
אלא למען האמת,
בכל רגע ורגע אנו חווים
חיות שמחדשת בנו את החשיבה,
את הרגש, את הסקרנות,
את המערכת הפנימית המורכבת
באמצעותה אנו מתייחסים אל החיים,
ואשר באופן כללי קראנו לה קודם ‘דעת’.
בכל רגע ורגע אנו מתחדשים!
מערכת ההשגות שלנו
מתחדשת ומקבלת חיות ללא הרף.
את מקור החיות, כאמור,
איננו יודעים,
אך אנו מאמינים בקיומו.
(זה כבר אמרנו קדם).
המונח ‘עולם’, בשפה העברית,
מלשון ‘העלם והסתרה’
של מקור חיותו.
כלומר – אנו רואים רק
את הגילוי החיצוני של מקורו,
אך לא את המקור עצמו..
אם כן:
מקור החיות אינו ידוע,
אלא רק הביטוי שלו בעולם.
כפי שאמרנו כבר,
האמונה היא התשתית הנפשית
שמתוכה נגזרים הרצונות שלנו
אנחנו מאמינים ברציפות הקיום של החיים.
מאחר והאמונה היא בחינה דקה בנפש,
עד שכמעט איננו מבחינים בה,
הרי שלא רק שלעתים אנו לא ערים לקיומה,
אלא שבוודאי אפשר לומר עליה
כי במובן מסוים, האמונה הזו היא ‘מעל הדעת’.
כלומר:
‘מעל’ מערכת ההשגות שלנו.
אמונה – בחינה דקה בנפש
הנמצאת ‘מעל הדעת’.
שכן היא זו המקשרת אותנו
באופן בלתי אמצעי ורציף
אל מקור האור שדעתנו מוגבלת
מכדי לקלוט אותו עצמו.
היא יותר קרובה אל האור, אל שרש החיים,
ולכן יש בה הכרה בהם באופן המופשט,
אופן שהוא בלתי תלוי במושגים שמתוכם אנו חושבים ומבינים..
אמונה – הכרה במקור המופשט של החיים
שהוא מעל ליכולת ההשגה השכלית שלנו.
ולמעשה, מהווה את ה’ממוצע’ המקשר
בין אור האינסוף לבין הדעת.
בדיוק כשם שמכשיר חשמלי
מקבל חשמל ופועל,
אך זקוק לכבל חשמלי ולתקע
שייכנס לשקע החשמלי
כדי לקשר אליו את הזרם,
כך הדעת זקוקה למעין ‘רכיב’ נפשי מיוחד
שמקשר את זרימת האינסוף
לתוכה
במינונים המתאימים לה.
רכיב זה חייב להיות שייך
גם לחיות המקורית אותה הוא מקשר
וגם אל הדעת אותה הוא מחיה.
וזהו מקומה של האמונה בנפשנו.
ולכן הבדיקה והבירור של האמונה עצמה
מהווה את הדרך להתקשר
אל האור עצמו.
בירור האמונה הוא הדרך
לפתוח את ערוצי ההארה של הדעת.
אבל רק דרכה (דרך האמונה),
ניתן לעשות זאת,
שכן היא מהווה את אותו ‘רכיב’ נפשי
שמחובר ישירות אל מקור החיים
ויודע אותו בידיעה ישירה.
הדעת לא יכולה ליצור חיבור כזה
מתוך עולם המושגים שלה.
רק מתוך עצמה.
המונח אור, אם כן, ביהדות,
מייצג את מקור החיים והחיות – בכל תחום שהוא,
ו’הארה’ מייצג את קבלת האור הזה בדעת.
‘אור’ – כח החיים
‘הארה’ – קבלת האור בדעת.
מהו, אם כן, התנאי ההכרחי להיווצרותה של הארה?
התנאי העיקרי להיווצרותה של הארה
הוא חשך.
אם אין חשך ההארה לא ניכרת,
אין לה משמעות.
ללא חשך אין הארה.
ואכן, בסיפור הבריאה,
קדם כל אנחנו שומעים:
“והארץ היתה תהו ובהו ו חשך ..”
ורק לאחר מכן: “ויהי אור”.
כלומר:
אם החוויה הפנימית שלנו
אומרת לנו שכל רגע של תודעה חיה
משול להארה בנפשנו,
הרי שברור ומתחייב מכך,
שהחוויה הפנימית הקבועה
והעמוקה יותר שלנו,
הראשונית יותר בתוכנו,
היא שהנפש האנושית, מעיקרה
שרויה בחשכה.
לפיכך, ההארה מאירה לנו
בכל רגע מחדש,
את מי?
את עצמנו.
הארת הדעת היא הארה של עצמנו
בכל פעם מחדש.
כלומר – יש מסך, חציצה,
בין האור לבין הנפש הפרטית
של כל אחד ואחת מאתנו,
והמקשר היחיד בינינו לבין מקור האור,
הוא – האמונה.
ואכן, גם האר”י הקדוש ז”ל
אומר כי הבריאה נקראת ‘חשך’.
ובתפילת שחרית אנו מברכים מדי יום:
‘יוצר אור ובורא חשך..’
נמשיך הלאה:
מהי משמעות האמירה, שהדעת מוגבלת?
האמירה הזו נובעת מכך,
שאנו יכולים לקבל הארה
רק באמצעות תוכן.
הארה מתקבלת באמצעות תכנים.
כלומר – באופן שאנו מסוגלים להבין.
או בניסוח אחר – לתמלל במילים. במושגים.
מילים..
כך שהאור, מקור החיות, צריך לעבור תהליך
של התאמה – או צמצום – למילים.
ומילים מורכבות מאותיות.
כך שאבני הבניין, הבסיס של הדעת,
הכלים שבאמצעותם מוזרם האור
לתוך נפשנו,
להאיר לנו את עצמנו
ולשחרר אותנו מן המצב של חשיכה –
של הנתק מן המצב המואר המקורי –
ערוצי הזרימה הללו
הן אותיות ומילים.
אותיות ומילים הן אבני הבניין של הדעת.
ולכן הן נקראות – ‘כלים’.
שכן צריך ‘כלי’ שיקבל את האור ויעביר אותו
למקום הנכון בצורה הנכונה.
כיום, כשאנחנו מכירים את עולם המחשבים,
קל לנו לדמיין מסך שמציג מציאות מסוימת,
אשר מה שמפעיל אותו למעשה,
זו בעצם תוכנה נסתרת
שמבוססת על תווים ואותיות..
התפיסה של היהדות את העולם
היא דומה מאד.
היא אומרת,
כי המציאות שאנו מכירים
מבוססת על מערכת של מעין ‘תוכנה’ פנימית,
או חלקי אינטליגנציה, (אותיות),
(אותיות הן מעין חלקי אינטליגנציה),
שבנויים לתעל דרכם חיות
ולהצטרף יחד לתפיסה הרמונית
של המציאות,
תפיסה שנמצאת בתהליך קבוע
של עדכון והתפתחות.
התפיסה הזאת
נבנית בדעתנו.
שם מתקיימת תמונת המציאות שלנו.
לכן,
יהודי שמחפש הארה
לא יחפש את האור עצמו,
אלא כיצד לבנות כלים לקבל אותו
ולהיות שותף לבריאה!
שכן האור מתורגם בתוכנו
כפי איכותו של הכלי המקבל אותו.
יתרה מכך – כפי שנראה,
לדבר יש השלכות בעלות ערך מוסרי
ממדרגה ראשונה.
(בפשטות נקדים ונאמר כבר בשלב זה,
כי מי שמחפש את האור עצמו,
יוצר תהליך של שלילת החיים,
ומי שמחפש לבנות כלים עבור האור,
עוסק בבנינו של עולם)
האור מתורגם בתוכנו כפי איכותו של הכלי המקבל אותו.
לכאורה נראה,
כי עד כה, דיברנו על תהליכים תודעתיים,
המתרחשים בכל מקרה בדעתנו,
ולכאורה התיאור כאן הוא תיאור נייטרלי
של מערכת ההתפתחות האנושית
מתוך הרצון האלוקי.
תיאור יפה,
אבל אולי קצת טכני, לכאורה,
או נטול היבטים מוסריים. ערכיים..
אך כפי הידוע לנו היטב,
מציאות החיים של המין האנושי
תלויה במידה רבה
בבחירות שאנו עושים,
כלומר – במבנה האמונות, המחשבות,
הערכים והרגשות שלנו
ומאחר והגענו לתובנה,
כי מציאות החיים האנושית כולה,
מתוארת כמערכת מתפתחת של הארות,
ההולכות ונבנות זו על גבי זו
הרי שהבנייה וההתפתחות של הדעת האנושית,
בוודאי שהיא מיועדת
ליצירה של דעת אחראית
שמשחקת תפקיד מרכזי ובונה,
באיך שהעולם שלנו נראה,
כך שמובן כי טהרתו של התהליך הזה,
משמעותית ביותר לאיכותו
וגם לתוצאותיו,
כלומר – לחיינו בפועל.
ונחזור על מה שאמרנו קדם –
האור מתורגם בתוכנו
כפי איכותו של הכלי המקבל אותו.
הנה ברור לגמרי, למשל,
שהניסיון להגדיר עניין מופשט, כמו ‘אור’, או ‘חיים’,
ששרשו מעבר לכל מילה או אות, או דמות,
או כל כלי אחר שיש לנו בדעתנו –
באמצעות הכלים המוגבלים הללו עצמם –
יגרום ליצירת דימוי שגוי
של שרש המציאות.
שכן ברגע שנייחס למקור החיים
דימויים שאנו עצמנו יצרנו,
הנה גרמנו להתהוות מסך, שחוסם את תהליך ההארה
בכך שהוא לוקח לעצמו
את ההגמוניה על התהליך כולו.
כלומר – השלכה של דימוי אנושי
על מקור החיים,
היא בעצם ‘המלכה’ שלנו עצמנו על המציאות.
(וכך נוצר נתק מן המקור).
והבעיה עם שגיאה כזו
היא יצירה של נתק מהמקור.
אם כן:
לא ניתן להגדיר
את מקור האור
במושגי הדעת אנושית.
מאחר והבנו כבר קדם לכן
שאנו יצורים רוחניים,
כלומר – שכל מה שמתרחש בחיינו הפנימיים,
וכל בחירה שאנו עושים,
כל פעולה שאנו פועלים –
הכל מקבל את חיותו ממקור החיים,
שהוא מופשט ולא ניתן לדעתו מצד עצמיותו הוא,
או כפי שהוא נקרא בתורת הקבלה –
“אור אינסוף ברוך הוא”
ושכל מציאות חיינו היא בעצם ביטוי
של האופן בו חיות זו עוברת בנו
(ולכן התהליך כאן תלוי בנו),
הרי שכל שגיאה בתרשים הזרימה הזה
משפיעה על כל מציאות חיינו.
חיינו האישיים, החברתיים, התרבותיים.
ולכן מבחינה מוסרית!!!
הדבר החשוב ביותר עבורנו,
הוא לשמור על הקשר ה’נקי’,
או ה’טהור’ אל מקור החיים.
הקשר הנכון אל מקור החיים
הוא בעל משמעות מוסרית!!!
כלומר: לא להתעסק בהגדרתו של האור
מתוך דימויים ורגשות אנושיים פרטיים –
אלא לאפשר לו להגדיר את עצמו דרכנו
באמצעות בניית הכלים הנפשיים המתאימים לכך.
בנושא הזה,
ידוע לנו על שני כיווני מחקר אנושיים,
וידוע לנו גם ההבדל ביניהם ובין תולדותיהם
(התרבויות שהם יצרו):
ישנם שני כיוונים עיקריים
שעוסקים בחיפוש אחר האור וההארה.
כיוון אחד –
חיפוש ההתמזגות עם מקור האור
על ידי ביטול הדעת.
הכיוון האחד, כאמור, מחפש בתמימות
את האור עצמו,
ולפיכך, מאחר והוא מחפש
עניין מופשט שמעבר לדעת,
הוא חייב למצוא תהליך של ביטול הדעת.
הכיוון השני – מבין כי האור הוא מופשט,
וכי כל ניסיון ‘להלביש’ עליו תובנה אנושית
מלביש עליו לבסוף את האגו שלו.
(מה שנקרא ‘עבודה זרה’)
ולפיכך הוא מגדיר את עבודת האדם ביחס לאור
כתהליך של קבלה.
של בניית הכלים הנכונים לקבלת החיות. האור.
הכיוון השני –
קבלת ההארה לצורך התפתחות הדעת
על ידי ביטול הרצון האישי
לרצון הבורא.
להבדיל מביטול הדעת בתהליך הראשון,
תהליך הגורם לכך שתרבות שלמה
מתייחסת אל חייה כאל אשליה חולפת –
ולכן לא עוסקת בפיתוחם מבחינה גשמית ומוסרית –
הרי שתהליך קבלת האור,
מחייב התפתחות הדעת, האחריות, קידוש החיים!
תיקון המידות ובניינו של עולם –
ולכן הוא מחייב ביטול מסוג אחר:
ביטול ה’אני’. או הישות הפרטית.
כלומר – מה שנקרא ‘המלכת הבורא’
(מקור האור שמעבר לכל תפיסה),
על עולמי הפנימי.
המלכת הבורא על עולמי הפנימי.
ואיך אני ‘מבטל’ את עצמי?
על ידי ביטול רצוני הפרטי לרצון הבורא.
נדייק יותר:
מחפשי האור עצמו יגיעו לבסוף לכך
שהם ימליכו את עצמם על האור
ויבטלו בכך את יכולתם לקבל ממנו חיים והתפתחות.
הם יכניסו את עצמם למצב סטאטי
ויהפכו ל’יודעי כל’ מוארים.
(הדרך לקבע את הדעת
היא להפוך אותה לכאורה ל’יודעת כל’ – ל’מוארת’).
במקום להשתמש בדעת ולפתח אותה –
הם ייצרו תרבויות שמתקשות מאד להתפתח בכוחות עצמן.
מאחר והן מבטלות את קיומן החולף
למול הנצח.
משמעות החיים עצמם הופכת שולית במצב כזה
שכן אף אחד לא עוסק ממש בפיתוח הדעת,
אלא רק בביטולה והשקטתה..
מאידך, מחפשי הארת הדעת
עסוקים לבנות תרבות הולכת ומתפתחת
מבחינה מוסרית וערכית וגם גשמית,
ולשם כך עליהם לבטל את רצונם הפרטי,
(לקיים את מצוות הבורא
אך לא לבטל את ההתפתחות של דעתם) –
בפני רצונו של הבורא.
כלומר – עליהם להסתמך
על אמונתם בקיומו.
לצורך התפתחות החיים
יש לפתח ולהאיר את הדעת
ולכן יש להסתמך על האמונה,
שהיא המרכיב הנפשי’ המעביר את האור אל הדעת.
אמונה זו אומרת בפשטות,
שהעולם לא נברא באקראי,
ומקורו ותכליתו טובים.
אנו רואים כאן דבר מרתק:
והוא, כי החיפוש אחר מקור האור עצמו
מנגד לכוחות הבריאה!
החיפוש אחר מקור האור עצמו
מייצר תנועה נפשית
מנוגדת לכוחות הבריאה!
מי שמאמין בטוב,
מבין שעליו למצוא אותו ולבנות אותו
גם בעולם זמני וחולף
ובכך הוא מקיים את תפקידו בבריאה.
הוא הופך ל’מוליך’ של אור
ומשתתף בתהליך הבריאה
ובתנועת האור.
הוא מקבל עליו בהסכמה
את רצון הבורא.
ורצון הבורא הוא שהבריאה תתקיים ותתפתח.
עלינו להבין דבר נוסף. מעניין מאד.
תהליך הבריאה הוא תהליך
שמתרחק, לכאורה, מן האור.
תהליך של קבלת אור,
ושל בניית כלים ההולכים ומתפתחים
כתוצאה מכך.
אכן:
ברור מאד ומובן ביותר,
שהנטייה הפנימית הטבעית של כל אדם,
היא באמת – לשוב אל האור דווקא.
שכן כל אדם רוצה לבטל את החשיכה שבתוכו.
אבל הדרך הנכונה לעשות זאת
היא לא על ידי חזרה למקור האור,
אלא להיפך – על ידי קיום רצונו
ובכך לקבל את ההארה המיועדת לנו
לצורך העברת האור עצמו הלאה
דרכנו.
כלומר: ביטול החשיכה הפנימית
לא על ידי ניטרול הדעת,
אלא על ידי שימוש בה ככלי להעברת האור הלאה!
הארת הדעת היא הארה שבונה תכנים, הבנה,
אינטליגנציה, מוסר, רגש, מיומנויות.
זו היא בריאה –
בריאה של פרטים.
הפרט, ככל שהוא מתפתח בייחודיותו
מתרחק, לכאורה, ממקור האחדות,
שכן הוא מגדיר עצמו יותר טוב. יותר ברור. יותר מובחן.
כך שיש כאן למעשה,
מעין פרדוקס.
כדי למלא את רצון הבורא
עלינו, לכאורה, להתרחק ממנו.
אך בכך אנו מקבלים את אורו
ומשתתפים בבריאה.
יחד עם זאת,
אנו מוצאים כי שרש החוויה המשותפת לכל בני האדם
הוא שבתוך המרחב האישי ביותר
מתנוצץ אור אינסוף בתור שרש החיות והרצון שלנו
ולכן דווקא בתוך המרחב האישי נבנית הבנת האחדות.
מתוך חווית החיים האישית והפרטית שלנו
אנו יכולים להזדהות ולהכיר את חווית החיים האישית
של אנשים אחרים וכך אנו מגלים כי הנקודה הפרטית ביותר
היא בעצם – משותפת לכל.
כך שהאחדות מגיעה דווקא מתוך המרחב הנפשי האינטימי
והפרטי שלנו!
והדרך להאיר את הדעת כראוי
מבלי שההארה הניתנת לנו
תהפוך לנו לרועץ –
היא על ידי האמונה
וביטול רצוננו לרצונו –
וערכינו והמוסר שלנו
לערכים ולמוסר
שהוא עצמו מלמד אותנו.
לא כפי שאנו קובעים, או כפי שנדמה לנו
שצריך להיות –
אלא כפי שקבע הוא עצמו עבורנו.
וברור שזה סוג של זעזוע לתודעה האנושית
להסכים לקבל את האמת העצומה הזאת.
שכן הסכמה כזו
מעבירה את מרכז הכובד של הקיום שלנו
מהסתמכות על האגו שלנו
להסתמכות על האמונה.
בייחוד כיום,
בעולם המודרני,
זה ממש מהפך תודעתי.
נסכם:
אדם קם בבוקר ויכול לומר לעצמו שני דברים:
דבר אחד – העולם הזה הוא אשליה אחת גדולה,
מלאת סבל וייסורים,
ואני מחפש את ההתמזגות עם האור,
לבטל את כל המחשבות, הרגשות,
את ההתייחסות שלי לחיים
ולמצוא את האור, את האינסוף, את הנצח –
האם החיפוש אחר האור
הוא במצב כזה,
מפלט ובריחה מאחריות על החיים?
זה מוביל לדרך מאד מסוימת
ולחיים מאד מסויימים.
בין אם ברמה האישית
ובין אם ברמה התרבותית והחברתית.
וניתן לומר גם דבר אחר:
אני מאמין שלתוך כל הקשיים של העולם הזה,
לתוך כל מה שנראה חולף ולעיתים חסר משמעות –
אני בא לצקת תוכן. להכניס שמחה. להביא אור.
בין אם זה באמצעות פיתוח של מכשיר חדש,
המצאה מדעית, חידוש מחשבתי, רעיוני, הגות,
עזרה לנזקקים – או כל דבר אחר שמוסיף חיים ושמחה
ומרבה טוב כאן בעולם הזה.
אך מעבר לכל –
אני פונה לבורא עולם
בתפילה ובבקשה –
‘עשני כלי לרצונך,
למדני דרכיך והפוך אותי
ראוי להאיר את אורך הטוב
בכל מחשבה, דיבור ומעשה,
בכל רגע ורגע של החיים שנתת בי’.
אני לא מסתכל על האור
כמפלט מכל הצרות,
אלא כמקור שבא לבנות בתוכן
עולם טוב.
עולם אחראי, מוסרי, נכון ויפה
ואני הולך ללמוד
את האופן בו הבורא רוצה
שאחיה את חיי.
ונבנים לנו כאן שני בני אדם שונים,
שתי תרבויות שונות.
והמשמעויות של ההתפתחויות האלה
הן מוסריות ממדרגה ראשונה.
ועלינו לבחור בחיים.
עלינו לבחור דרך.
כיום יש ערבוב עצום של מושגים
ורבים מתקשים להבחין במשמעויות
של תורות אלו ואחרות.
אבל בגישה של כל אחד ואחת מאתנו לחיי הרוח,
לעולמנו הפנימי,
לחיפוש אחר מקורות החיות שלנו,
אחר האור הפועם ביקום כולו –
יש משמעות עצומה
והמשמעות היא מוסרית.
כי לכל כיוון של חיפוש יש השלכות
על איך החיים שלנו נראים
ולאיזה כיוון התרבות האנושית
מתפתחת.
ועלינו לבחור כראוי,
כי כל רגע יקר.

רוח האדם, מהו אדם רוחני מאת יאיר כהן

מהי רוח?

נראה שרוח מניעה. יש בה יכולת לשנע דברים.  להעביר ממקום למקום.

חומר נוסף הקיים בטבע הוא מים. אלו מאפשרים הולכה מסוג אחר. זרמים במים מאפשרת שמירה על רעננות המים. הזרמים במים מתרחשים גם בעזרת הרוח. תנועת הרוח באוויר הפתוח, מאפשרת רעננות לאוויר הנינשם.

 

מהו האדם?

אחד מהיצורים שיצר הטבע, האלוהות.

להבנתי, האדם יועד ליצור בחייו חיבורים מכבדים בין היצירות השונות הנמצאות בטבע הכללי. חיבורים היוצרים יחד הרמוניה. שימוש מושכל בדומם, בצומח ובחי. וכמובן הרמוניה בין בני האדם.

 

נראה לי שהרוח מחברת.

במודל מחכמת הקבלה, המדבר על חלקים מהם בנוי האדם, מוצע לראות ברוח רובד מיוחד, כזה המחבר בין הנפש לנשמה. מדובר במודל: נפש רוח נשמה חיה יחידה.

 

המודל להבנתי, מפרט את החלקים הזמינים לאדם לשם מימוש מהותו. מהדרגה המיידית, נפש, ועד פוטנציאל הגדול, ‘יחידה’, מושג בו משתמשים ככינוי למשיח.

 

נראה לי שאדם רוחני, מתחייב ליצור חיבורים בדרגות רחבות מעבר למקובל בחברה. ולהציע פרספקטיבה למצבים בהם החברה מרגישה קושי.

 

אחד המקורות להתבוננות על משמעות הרוח יכול להגיע מהפסוק:

“ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה: ונחה עליו *רוח* יהוה *רוח* חכמה ובינה *רוח* עצה וגבורה *רוח* דעת ויראת יהוה:” ישעיה פרק יא פסוק ב

 

תודה

יאיר כהן