נושא שהעיסוק בו הוא חובק תקופות, דורות, זמנים, עמים, שבטים, ארצות, אזורים הוא עולם הנשמות. במאמר מתומצת זה אתייחס לתפיסה לפיה בעולם הנשמות אין חיים חומריים, או לפחות לא חומריים במובן שאנו מכירים והוא מוקדש אך ורק לנשמות הנמצאות בו, או לישויות רוחניות נוספות.
הרבה מיתוסים וסיפורים סופרו אודות אותם חיים ב”עולם הנשמות”, ובמאמר זה אתייחס אליו משתי פריזמות:
- הדרך בה עולם זה נתפס בספר דרך ה’ לרמח”ל
- הדרך בה עולם זה נתפס במחקר אודות המוות הקליני (אתייחס לנושא דרך ספרו של ריימונד מודי “החיים שלאחר החיים”)
- הדרך בה עולם זה נתפס בספר “מסע הנשמות” של “משחזר הגלגולים” באמצעות היפנוזה, ד”ר מייקל ניוטון
במאמר זה אנסה לבחון האם יש הוכחה כלשהי, שיש נשמות שמנת חלקן היא להגיע לעולם מאחד הסוגים המתוארים במקורות הנ”ל לאחר מות הגוף, כאשר דעתי האישית המשתקפת במאמר זה הוא שעולם זה אינו קיים אלא באשליה. עם זאת, הרוצה יוכל למצוא כאן גם טעונים הנוטים לטובת ההנחה שקיים עולם הנשמות.
מכיוון והחומר בנושא זה הוא אינסופי, המאמר יהיה מתומצת ומכוון מטרה- להציג את ההיבטים שנדמה לי, כותב המאמר, שישנה התעלמות או אי ידיעה בציבור באשר לקיומם, והם: טענתם של משחזרי הגלגולים בדבר עולם הנשמות, הטיעונים בעד ונגד היותה של חווית המוות הקליני כחוויה המשקפת את עולם הרוחות או חיים שאחרי החיים, גישתו של אפלטון והטיעון הפילוסופי-בלשי שלי.
- תיאור קצר של עולם הנשמות במקורות הנ”ל
ראשית נעיין בדרך ה’ לרמח”ל חלק ראשון, פרק ג’ – במין האנושי, סעיף יא:
“ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם, וכמו שביארתי, ונמצא שהמורכב הזה צריך שייפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר. הנה גם בזמן הפירוד הזה, ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא. והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותיפרד הרכבתו ותיפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר, אליו ישוב. (…) אך הנשמה הזוכה במעשיה, הנה אין לה אלא לצפות עד שייעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההישאר בעפר כל הזמן שצריך, וההיבנות מחדש אחר כך לשתשוב ליכנס בו. ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך. ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה כל זמן התגלגל על הגוף העניינים הראויים להתגלגל עליו. והנה כל הזמן ההוא תשכונה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שיינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה. כי גם מעלתו בעולם הנשמות ודאי שיימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן יימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו. אך השלמות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחייה.”
מה שחשוב לי להדגיש מפסקה זו הוא, שלפי הרמח”ל ישנו עולם שהוא תחנת מעבר של הנשמה בין חיי עולם הזה לתחיית המתים. הנשמה חיה בגוף חיים שלמים בעולם הזה, יוצאת מהגוף לעולם הנשמות למעין הפסקה עד שהגוף יזדכך וחוזרת לגוף לעולם הבא שהוא בתחיית הגוף מהמוות.
הבה נעיין כעת בכתבים מעט ניו-אייג’ים, והראשון בהם הוא הלוא הוא ספרו המפורסם של ריימונד מודי “החיים שאחרי החיים”, בו הוא חוקר אולי במחקר הכי יסודי שנעשה עד כה את תופעת המוות הקליני בהיבטים שונים. מודי הרבה לראיין אנשים מתרבויות שונות אשר טענו שעברו חוויה של מוות, הגעה לעולם נסתר עם מאפיינים מיוחדים שאתאר מעט מהם להלן, וחזרה לגוף הארצי ולחיים הרגילים. אצטט דוגמא אחת שמודי ליקט מתוך החוויות הכי עמוקות בתוך העולם הנסתר. מדובר בחוויה מתוך מספר רב של חוויות שחזרו בצורות דומות אצל רבים מהמדווחים:
“שמעתי את הרופאים אומרים שאני מת, ואז התחלתי להרגיש כאילו אני מחליק, או בעצם מרחף, דרך האפלה שהייתה מעין מקום מסוגר. אין מילים לתאר זאת. הכול היה אפל מאוד, מלבד שהרחק ממני ראיתי את האור הזה. זה היה אור מאוד זוהר, אבל לא גדול בהתחלה. הוא גדל והלך ככל שהתקרבתי אליו.
ניסיתי להגיע אל האור הזה שבקצה, מפני שהרגשתי שזה ישו וניסיתי להגיע לאותה נקודה. לא הייתה חוויה מפחידה. זה היה פחות או יותר דבר נעים, שכן בהיותי נוצרי קישרתי את האור מיד עם ישו, שאמר “אני אורו של עולם”. אמרתי לעצמי: אם זהו זה, אם עלי למות, אז אני יודע מה מחכה לי בסוף, שם באור הזה.” (החיים שאחרי החיים, עמ’ 52)
החוויה מדגישה כמה עניינים:
- קיים כאן שלב מעבר בין העולם הזה לאור הגנוז בעולם הנסתר. כאן מדובר במעין מנהרה אפלה, שהוא תיאור נפוץ במקרי מוות קליני רבים. יש לציין שלפעמים לא קיים שלב מעבר כלל.
- במקרים מסוימים ישנו אור חיובי בממד הנסתר. במקומות מסוימים מתוארת טלפתיה עם האור, המורה לאדם החווה את החוויה להיטיב את דרכיו כשיחזור לעולם הזה.
- למרות שמדובר בחוויה זו באדם נוצרי מסורתי או דתי ברמה זו או אחרת, יש להדגיש שחוויות דומות דווחו גם מפיהם של חילונים גמורים (אדגיש במאמר מוסגר, כי ניתן לראות מהחוויה שאין מדובר כאן חוויה השייכת בהכרח לעולם היהודי האורתודוקסי, שהרי האור נחווה כישו, אלוהי הנוצרים.)
- שני דברים שלא מתוארים בחוויה ספציפית זו, אך מתוארים במקרים אחרים, הם שלאחר המוות האדם רואה תמונות רבות מחייו באופן המתואר כמעין סרט, וכמו-כן זוכה לראות את קרוביו באים לקראתו.
כעת, רק כדי שנדע שיש דבר כזה, נתאר מלמעלה את החוויה העולה מתוך שחזור הגלגולים מתוך ספרו של מייקל ניוטון “מסע הנשמות”. מייקל ניוטון עוסק במה שהוא טוען- שחזור של אירועים מגלגולים קודמים ע”י היפנוזה. הוא טוען שהוא אף מצא הצטלבויות של מאורעות מהעבר, כלומר מגלגולים קודמים, של מטופלים שונים שלו, שלא תיאמו זאת מראש.
לפי איסוף דיווחיו של ניוטון, כמו בחוויות שאסף מודי, ישנן חוויות בהן הנשמה יוצאת מהגוף ורואה את גופה מבחוץ, עוברת במנהרה, רואה את קרוביה באים לקראתה, מגיעים לישות אור (תיאור לדוגמא “לי זה נראה כמו… אנרגיה לא חומרית סוחפת, המחולקת לרבדים באמצעות גוונים כהים ובהירים…”). הוא עוד מוסיף שמשם נכנסת הנשמה לעולם הנשמות, עוברת במנהרות, לומדת שיעורים על החיים ובסופו של דבר חוזרת בגלגול לעולם הזה.
כאן המקום להעיר בהערה מוסגרת, כי בזוהר, ספר סוד יהודי שלפי המסורת חובר במאה השנייה לספירה ולפי המחקר נוטים לאחר את חיבורו למאה ה-13, ישנם תיאורים דומים על מנהרה שהנשמה עוברת בה והגעה לקבלת פני שכינה- מה שיכול להסביר את האור העצום הנחווה ע”י המתים קלינית.
התמונה העולה מכל המקורות הללו היא ברורה לכאורה- הצלבנו אמונות ודיווחים – היהדות ודתות רבות הטוענות לקיום הנשמה לאחר המוות, המוות הקליני שחובק תרבויות ושיחזור הגלגולים בהיפנוזה – ומצאנו כי הנשמה אכן ממשיכה להתקיים לאחר המוות. האם אפשר לסתור זאת?
- טענות:
עד כאן הטענות אודות קיום הנשמה לאחר המוות. ולהלן הטיעונים לסתירת טענות אלו.
ראשית, נטען על נקודת הפתיחה ה”מדעית”, מה שהיינו חושבים כחוקרים לולא כל העדויות והמסורות אודות הממד הנסתר: אנו רואים כי כשאיברי חישה נגדעים מהגוף או מהמוח, החושים השוכנים בהם פוסקים מלחוש, יש אזורים במוח, שכשהם נפגעים, נפגעים עמהם המחשבה, הדמיון והתפקוד השכלי בכללו, כשיש הפרשת דופמין יתרה או כשאדם לוקח סמים האדם חווה חוויות פסיכוטיות או דומות לפסיכוטיות, כשיש בעיות מוחיות האדם חולה בדמנציה וזכרונו בוגד בו. מכל אלו נראה שאין קיום מנטלי שקיים ללא הגוף, הגוף הוא שנותן את החיות המנטליות (נקרא למנטליות זו נפש, רוח, נשמה, תודעה, או כל שם אחר) וזו נקודת הפתיחה ה”מדעית”. נראה שהטוען לקיום נשמה שאין קיומה תלוי בחיות הגוף, עליו חובת ההוכחה.
שנית, ניגע בדיווחיו של מודי. למען האמת, מודי עצמו טוען שאין בידיו הוכחות לקיום ממד נסתר כמו עולם הנשמות, ואף מביא הרבה הסברים מדוע אפשר להפריך טענה מעין זו. אביא בזה אחר זה את הטעונים המשמעותיים מבניהם בעיני בעד קיומו של העולם הנשמתי והמפריכים את קיומו מתוך ספרו של מודי “החיים שלאחר החיים” ועוד טיעון אחד משלי (אודות מצבי בידוד). לאחר מכן אטען טיעון אינטגרטיבי:
- טיעון מפריך: לאנשים במשבר, שהם חלק מאלה המדווחים על מוות קליני, ניתנים סמים ואלו גורמים לתעתועים, כמו שסם הרדמה קטאמין (ציקלוהקסאנזון) גורם לתופעות לוואי הדומות לחוויה של יציאה מהגוף, והיו שתיארו אף חוויות הדומות למוות בהשפעתו. אחת תיארה “הייתי אצל רופא שיניים… הרגשתי שאני מסתחררת והולכת… כאילו הכיסא של רופא השיניים הסתחרר כמו סליל ועלה… ועלה ועלה ועלה… הכל היה מאוד בהיר… ירדו לקראתי מלאכים לפגוש אותי ולקחת אותי לשמים… כל העניין היה פשוט שמח…”
- טיעון כנגד הטיעון המפריך הנ”ל: אמנם המדווחת לא תיארה שראתה את גופה מבחוץ, הכיסא הוא שעלה ולא היא לבד, לא השתנתה דעתה אודות החיים שלאחר המוות (רובם של אלו שעברו מוות קליני האמנו בחיים שלאחר החיים אחרי החוויה גם אם הם לא האמינו בכך לפני כן) החוויות שנגרמות מסמים הן יותר מעורפלות מחוויות של מוות קליני. המקרה המצוטט למעלה הוא המקרה הדומה ביותר שמודי מצא, ולא משקף את כלל המקרים מהסמים. למעשה, מקרים רבים של מוות קליני דווחו ללא נטילת סמים או סמים בעלי אפקטים נפשיים. ואף אין הבדלים בחוויה שעברו אלו שנטלו סמים לבין אלו שלא נטלו.
- טיעון מפריך: תופעות דומות לכמעט מוות מתרחשות במצבים נוירולוגיים מסוימים. אצטט מקרה לדוגמא: “לפתע פתאום פרצו לתודעה שלי מראות של דברים שקרו בעבר. הם נראו בדיוק כמו שהיו בזמן התרחשותם, מלאי חיים צבעוניים ותלת ממדיים… התמונות הן של דברים שבאמת קרו…” כמובן שהדבר דומה למה שמתרחש במוות קליני- ראיית החיים עוברים כסרט, ויכול להיות שאלמנט זה במוות הקליני הוא אשליה.
- טיעון כנגד הטיעון המפריך הנ”ל: אמנם התמונות לא הגיעו בן רגע כבמוות קליני, לא היו מסודרות כרונולוגית, לא נחקקו בזיכרונו של עובר החוויה, ולא היו בהם בהכרח אירועים חשובים במיוחד כמו במוות קליני.
- טיעון מפריך: ישנה תופעה נוירולוגית הנקראת “הזיה של ראיית עצמו” או “אוטוסקופיה”, בה אדם רואה היטל של עצמו בשדה הראייה של עצמו המחקה תנועות גוף והבעות פנים.
- טיעון כנגד הטיעון המפריך הנ”ל: אמנם באוטוסקופיה ההיטל נראה חי ולעיתים ההוזה רואה רק היטל רק של חלקי גופו העליונים, ואילו בחווית מוות קליני הדמות נראית מתה ובשלמותה.
- טיעון מפריך: התוצאות של מחקרי הבידוד: מחקרים אלו בודקים מה מתרחש בגופו וברוחו של אדם במצבי בידוד שונים (בידוד חברתי, בידוד תודעתי בעיסוק בפעולות חוזרות ונשנות וכו’). אחד הדרכים לבודד אדם הינה להכניסו למכל מים בחום הגוף, ידיו קשורות, אוזניו פקוקות ועיניו מכוסות. בתנאים אלו ואחרים חוו אנשים תופעות פסיכולוגיות רבות הדומות למוות קליני: חזיון פונורמי על אירועים שחוו בעבר, הזיה של הגעת דמויות שונות להצלת האנשים שחוו את הבידוד (היה זה בידוד בלב ים), עיוות של תחושת זמן, ניתוק חלקי מהגוף, תחושה של אחדות עם היקום ושינוי ערכי (בדומה להתחייבות להיטיב את דרכם של הנפגשים עם ישות האור במוות קליני). אפשר להסביר שהאנשים המתים מוות קליני אינם אלא אנשים הנמצאים במצב בידוד, שהרי חושיהם מפסיקים לפעול. הדבר ממש דומה לבידוד במיכל המים. למען האמת היו שמתו מוות קליני וחזרו לחיים וסיפרו שהרגישו בידוד מדכא בהיותם מחוץ לגוף.
- טיעון כנגד הטיעון המפריך הנ”ל: אמנם יתכן שהחוויות של מצבי הבידוד גם הן בעצמן מעין הארות, ולכן אין הן מסבירות את המוות הקליני יותר משהמוות הקליני מסביר אותן, אדרבה שמאנים ומיסטיקנים שונים האמינו שע”י בידוד אפשר לזכות בהארה רוחנית. (אני אוסיף לרשימה גם מהמקורות היהודיים את כת האיסיים, כת יהודית בתקופת בית שני ואת הרב הנזיר, אחד מתלמידיו המובהקים של הרב קוק שהלכו במדברות כדי לחפש סוג של הארה.)
- כנגד זאת אטען אני, שטענה נגדית זו של מודי מניחה, שקיים הבדל בין המציאות הרגילה לבין מצב בדידות מבחינה של התעלות רוחנית של הנשמה, והוא מסתמך על כך שאנשי רוח רבים ראו כזה הבדל. למען האמת, לא מן הנמנע יהיה להניח, כי מכיוון שחלו הזיות במצבי בדידות שונים, נבנו על כך תיאוריות מיסטיות בדבר הארה רוחנית במצבים אלו! לכן אין מדבריהם של אנשי רוח אלו, שהארותיהם לעולם לא הוכחו כמשקפות אמתות כלשהן (מלבד האמת הסובייקטיבית שלהן כלפי החווה עצמו וקהילתו הרוחנית) ולו כלום כדי להראות שאין מדובר אלא במצב סתמי בו חלות הזיות.
כעת אטען טיעון אינטגרטיבי משלי. הטיעון שאני מתכוון לטעון פה בנוסף לטעונים שהובאו לעיל, הוא שאם יש כל כך הרבה חוויות אשלייתיות שחלות בהן תופעות הדומות למוות קליני, שמתרחשות ללא קשר למוות (מתרחשות במגוון מצבים של סמים, מצבים נוירולוגיים, אוטוסקופיה ומצבי בידוד) גם אם החוויות האלו, כל אחת בנפרד, לא תואמת בדיוק למה שקורה במוות קליני, לא יבצר מאתנו להניח שישנם גם אשליות מוחיות שנוצרות בתנאי של כמעט מוות ומאפייניהן הן אלו של מוות קליני, ושוב, הן אינן אלא אשליות.
למה הדבר דומה? למחלות והפרעות נפשיות שלמרות שהן שונות זו מזו, יש ביניהן דמיון בתופעות, ולכן סביר להניח אפריורי, שאם יש תופעה כלשהי בגוף או בנפש, עשויה להופיע תופעה דומה לה גם במצבים אחרים. לאפילפסיה של האונה הרקתית יכולות להתלוות מחשבות טורדניות כמו ב-OCD וכן לבעלי הפרעת אישיות סכיזואידית מסוימים (כפייתיים), ללוקים במחלות עם גוון פסיכוטי ישנם לעיתים הפרעת קשב בדומה ל-ADD, למאניה דפרסיה יש דמיון רב להפרעת אישיות גבולית בעניין שינויי המצב רוח (למרות שמאניה דפרסיה איננה הפרעת אישיות), גם לחולים בסכיזואפקטיב וגם לחולי סכיזופרניה ישנם הזיות ומחשבות שווא ואף הם דומים בתוכנן, לדוגמא, ישנן נטיות למשל, למחשבות גדלות ולמחשבות יחס (מחשבות יחס הן הרבה פעמים באות לידי ביטוי למשל בחרדה שמא מישהו חותר תחתם כדי לפגוע בהם ללא שום ביסוס) ועוד ועוד היד נטויה. אין ספק שאם ישנם כמה סוגי אשליות הדומות למוות קליני, הרי שאפשר שלא נחטא לאמת אם נקטלג גם את חווית המוות הקליני כאשליה.
שלישית, בקשר לממצאיו של ניוטון, יש לזכור שמדובר בסך הכל בעוד ספר של ניו אייג’. ספרים כאלה יש לרוב אצל “מתקשרים” ו”הילרים” ו”מרפאים מרחוק” כל מיני דברים שלא הוכחו אף פעם, ואין עליהם שום יכולת בקרה. אפשר לשער שניוטון ודומיו בסך הכול מעוניינים בכסף ובפרסום מצד אחד, או מתפתים להאמין בעניינים מיסטיים מצד שני. הבעייתיות העיקרית בשחזורי גלגולים בהיפנוזה היא שהמהפנט הרבה פעמים שותל זיכרונות אצל המטופל, במקום שהמטופל יעלה אותם בעצמו, אפשרות המוכרת בעולם ההיפנוזה, ומה שטוענים לרוב אנשי מדע כלפי פרקטיקת שחזור הגלגולים.
רביעית, נראה שאין באמת הכרח שמדובר בשלושה מקורות שונים המתקפים זה את זה לחיים שלאחר החיים – המוות הקליני, הדתות ושחזור הגלגולים. ראשית כל, תסריט אפשרי ומתבקש ביותר הוא שתופעת המוות הקליני והדומות לה, שפרטתי לעיל, הן המהוות את החוויות המקוריות שבגינן התחילו אנשים לחשוב אודות העולם הבא, והן אומצו ע”י הדת כדי להפחיד ולהבטיח שכר למקימי הדת וכך להניע אנשים לקיים את הדת. הבטחת קבלת שכר ועונש על קיום הדת לשם הנעת העם ע”י ממסדים אנושיים שונים, שמטרתם לשמור על הסדר במדינה ע”י הדת ומטרות דומות, מתוארות בפירוש ע”י אפלטון מאבות הפילוסופיה המערבית, שעסק הרבה בענייני המדינה, ואף היה מורו של אלכסנדר הגדול, שהעלה (אפלטון) אפשרויות שונות של מניפולציות העונות על השאלה, איך להניע אנשים לקיים את הדת למען יציבות המדינה. בהמשך לכך, התנועה הניו-אייג’ית בדרכה הפסבדו-מדעית, המסתמכת על חוויות מסטיות ולעיתים פסיכוטיות, שאינה מבוקרת ע”י אף אדם אלא ע”י מי שהוגה אותה, שאבה רעיון זה מהמוות הקליני ומהדתות, וגילמה אותו בצורת הפרקטיקה של שחזור גלגולים.
חמישית, מבחינה פילוסופית או אולי בלשית משהו, יש לתמוה, לגבי סיפורי המוות הקליני ושחזורי הגלגולים- איך יש לאותה נשמה אותם חושים כפי שקיימים בעולם שלנו? איך הם מתארים צבע לבן ואור גדול וראיית רצף התמונות של חייהם? איך הם רואים את קרוביהם מגיעים אליהם? איך הם רואים ערפל ומנהרה? או בספרו של ניוטון- ראיית נשמות בצבעי הילות? הרי הסיכוי האפריורי שאכן הנשמה תחוש בדיוק באותם חושים שהיו שייכים לגוף הוא סיכוי קלוש (וראה בסעיף הראשון בחלק הטענות הזה לגבי הנחת היסוד המדעית, שהחושים מותנים בחיות הגוף.). ובכל זאת המגיעים לאותו עולם מתארים שהם רואים ושומעים ומרגישים חום ואהבה וכיוצא בזה.
למה הדבר דומה? לאדם שבא להתארח אצל חברו, ולפתע הוא מגלה, שהאוכל מוגש בכלים מכמה סטים הזהים בדיוק לאותם סטים של כלים שלו שבביתו! האם לא יופתע? האם לא יחשוד שהייתה כאן יד מכוונת? ולענייננו, האם זו לא ידה של האשליה והדמיון?
אופיר שלום,
תודה על פוסט מעניין. נראה שאספת הרבה חומר והשקעת הרבה זמן ואנרגיה בעניין, אך לדעתי הגעת למסקנה מוטעית.
לצערי (או יותר נכון לשמחתי!) לא חוויתי NDE=NEAR DEATH EXPERIRNCE. כמו כן, לא חקרתי כלל את הנושא. אבל, בהיותי בכנס SAND=SCIENCE AND NON DUALITY בהולנד במאי 2013 שמעתי הרצאה מרתקת מרופא שחקר את הנושא, למרות שלא חווה בעצמו NDE. הוא מתאר מקרים מדהימים בהם אנשים שעברו NDE והיו במצב של מוות קליני תיארו אירועים ופרטים שברור שלא יכלו לראות ולשמוע, כמו למשל מה בדיוק אמרו עליהם אנשים מחוץ לחדר, כמו איפה שמו את חפציהם ועוד.
הדוקטור גם סיפר שבסיום אחת מהרצאותיו בכנס מדעי קם רופא מפורסם ואמר אני לא מאמין לשום דבר. איך זה שעם כל הניסיון הרפואי שלי אף חולה שלי לא סיפר לי על כך. מיד אח”כ קם אדם אחר, ואמר הייתי מטופל שלך, ועברתי חוויות כאלו, אבל אתה האדם האחרון שהייתי מספר לו על כך.
אסיים שאומר שהמרצה היה מאוד מקצועי ונשמע אמין מאוד. כמובן, אפשר לא להאמין לו, או לשער שהמטופלים עשו קנוניה כדי לרמות אותו, אך אני לא רואה סיבה לכך.
לא עברת חווית NDE והדעת יכולה לספק לך הרבה נימוקים מפריכים לכאורה, אבל בסופו של דבר מדובר בחוויה ישירה שלך או אמונה (או חוסר אמונה)באחרים שעברו חוויה כזו.
שלום אלון,
אני מבין שהנך מקבל את דברי הרופא מ-SAND. אני לא יודע בדיוק מה זה SAND. רק מבין שזה פחות או יותר ארגון של שילוב בין מדע ומיסטיקה. לכן, אולי הרופא הוא מתוך צוות הארגון ומעוניין להכניס חברים לארגון ולכן הוא רוצה להפוך את המיסטיקה למושכת יותר, אולי יש לו בעצמו קליניקה רוחנית והוא ככה מעגן את יסודותיה כאילו במדע. ובכלל- לא אמרת אם המקרים שהרופא תיאר הם מקרים של חולים שלו או מקרים שהוא שמע עליהם מכלי שני.
בקשר לבחור שקם והעיד על חוויותיו- כמובן שאני מאמין שיש חוויה כזו במצב מוות קליני, אך אני מטיל ספק בעצם היותה משקפת מציאות שמעבר לה. אני מאמין שבני אדם במוות קליני רואים מנהרה ואור וכו’ אבל אני מטיל ספק על השאלה האם כאשר האדם ימות הוא יחזור אל אותה מציאות או שמדובר באילוזיה שקיומה מותנה בחיות הגוף כמו אילוזיות של סמים וכפי שפרטתי במאמר על מצבי בידוד וכו’
אופיר שלום,
אכן, SAND הוא ארגון בינלאומי שמקדם כנסים בנושא מדע ותודעה.
יש להם כנס באיטליה במאי ואני מאוד ממליץ להגיע. לאחרונה, ריקי לויסמן פרסמה פוסט בעניין זה. אנו מנסים לארגן כנס כזה בארץ, אבל זה ייקח זמן.
בוודאי שאפשר לפקפק בדברי הרופא הנ”ל, ולחשוב שיש לו מניע כלשהו, אבל
אנא הבן שהסיבה העיקרית שאני מאמין לו, היא מכיוון שאני בעצמי חוויתי חוויות רוחניות שמצביעות על כך שיש משהו מעבר. גם רועי כתב לך מכתב דומה.
להבנתי, אדם שימות לא יחזור לשום מציאות. כל המציאות היא הופעה או אשליה מסוימת המוקרנת אל מול התודעה המאוחדת. אדם הוא כמו מראה של התודעה, וכשהיא נשברת, אתה עדיין קיים. כמובן, יש הרבה מראות כאלו.
זהו רק משל לדבר האמתי, שלא ניתן לביטוי במילים.
אני מאחל לך שתפתח את התודעה שלך לתופעות רוחניות שמעבר. יש במכון הרבה אנשים עם ניסיון רב בכך, אנשים שהתעוררו לחוויית האחדות ביקום.
שלום אופיר,
לעניות דעתי הסיבה שבמצבי בידוד שונים, שתיארת במאמר המרתק שלך, אנשים חווים חוויות דומות למוות קליני, היא ניתוק החושים. אולי רק כאשר אנו מנתקים את חושינו אנו מסוגלים לחוות את המציאות הרוחנית הרחבה יותר. אולי מה שאנשים חווים במצבי הבידוד הללו אינו אילוזיה אלא מציאות!
חומר למחשבה- בהרבה סוגי מדיטציה מנסים להגיע באופן יזום למצב בידוד. מנסים להתעלם מכל הגירויים החיצוניים ואף מכל הגירויים הפנימיים. מנסים להגיע להפסקה מוחלטת של החשיבה עצמה. זה קשה מאוד, אבל מי שמצליח (ואני יכול להעיד מניסיון אישי) חווה סוג של ״הארה״. הוא חווה מציאות רוחנית. אין זה מקרה שבאמצעות מדיטציה ניתן לקבל כל כך הרבה תובנות על טבע המציאות והנפש. החושים הרגילים מפריעים לנו להגיע לתובנות אלו בשגרה.
הי
אני מכיר שיטות של מדיטציה וגם תרגלתי “מדיטציה יהודית” ותקשור בדמיון מודרך.
אני מאמין שמה שעולה לתודעה במצבים “נטולי חושים” כאלו או אחרים הם תכנים דמיוניים ומהתת-מודע בדומה לחלימה בה החושים רדומים.
ואכן מהכרת התת-מודע אפשר לקבל הרבה תובנות על עצמי.
אני לא יודע מה אתה חווית וגם לא מזלזל בכך. אישית אינני מכיר ראיות שמישהו הגיע לידע על המציאות ע”י מדיטציה \ תקשור שהוא לא היה יכול להגיע אליו דרך נבירה בתת מודע שלו או באופן רציונלי.
בכל מקרה זה אכן חומר למחשבה.
בנוסף במצבי בידוד לא מדובר רק במצבים נטולי חושים. לדוגמא, מדובר גם על בדידות חברתית של אנשים בודדים שיצאו למשלחות שונות, או שניצלו מאסון בים ונשארו לבדם בספינה בלב ים וכדומה.
האנשים הללו ראו דמויות שבאו לקראתם, ראו את האירועים שעברו בחייהם, חשו אחדות עם היקום, וחזרו לציביליזציה עם שינוי ערכים עמוק.
קשה להבין זאת לפי הרציונל שהעלית – שמדובר על ניתוק מהחושים שמאפשר התרכזות בפתיחות לרובד רוחני רחב יותר.
שלום אופיר,
הרציונל שהעליתי מתיחס למקרים שבהם חווים ניתוק מן החושים הרגילים אבל אין זה אומר שאיננו יכולים לחוות מציאות רוחנית גם כאשר החושים מתפקדים. נבואה לדוגמא, אם אכן קיימת, מתרחשת גם כאשר הנביא במצב מודע ועירני עם חושים מתפקדים. ב״ראג׳א יוגה של הבראמה קומריס״ מלמדים טכניקה המאפשרת להישאר ״מחובר״ למציאות רוחנית גם בזמן תפקוד מלא. לתפקד, לעבוד ולעשות הכל תוך כדי מדיטציה בעיינים פקוחות. ניתוק החושים היא דרך אחת לחוות מציאות רוחנית אבל יש דרכים ואפשרויות נוספות.
הבה נניח לשם הדיון שבתת מודע שלנו כולנו יודעים את המקור הרוחני שלנו. כולנו יודעים שניתן במצבי קיצון לנסות ולהתחבר אליו חזרה. אבל נניח שמסיבה כלשהי בחרנו למדר את עצמנו או שמידרו אותנו בהיותנו בגוף על מנת להתמקד רק בחוייה הפיזית. מדוע? אולי משום שהיעזרות בחושים נוספים שאינם פיזיים לא תאפשר לנו להשיג את מטרתנו כאן. זה יהיה כמו לרמות במבחן. ובכל זאת, במצבי קיצון מסוימים חלקנו נזכרים במקור, זועקים ומזעיקים את החושים הרדומים לעזרתנו.
אולי גם יש מי שרוצה לעזור לנו במצבי קיצון? ההורה נותן לילד להתמודד לבד כל עוד הוא יכול כיוון שכך הוא באמת לומד ומתפתח. אבל אם הילד נתקל באתגר שהוא מעבר לכוחותיו, אתגר שההתמודדות עימו אינו מפתח אותו אלא רק יוצר סבל מיותר ואולי אף טראומה, רצוי שההורה יתערב ויסייע. איני אומר שזה בהכרח פשוט כל כך אבל אולי בכל זאת לכולנו יש הורה רוחני? אולי ההורה הרוחני שלנו בא לעזרת אנשים מסוימים במצבי הבידוד?
אני מסכים שאם יש “הורה רוחני” לכל אחד אזי יש אפשרות שנתחבר ל”הורה הרוחני” שלנו במצבים שונים בחיים.
אבל את זה שיש לנו “הורה רוחני” צריך להוכיח…
א. בקשר לתאוריה עצמה- מהו “המקור הרוחני שלנו” מבחינתך? זה מושג שהוא כמעט זר לי.
ב. למה להעמיד אותנו במבחן?
שלום אופיר,
הטענה שיש לנו ״הורה רוחני״ היא כמובן רק טענה ואיני יודע כיצד ניתן להעמידה למבחן מדעי. מנגד צריך לזכור שכל עוד לא ניתן להעמיד טענה למבחן מדעי משמעות הדבר שהיא גם לא הופרכה. כדאי לכולנו לשמור על ראש פתוח לשתי האפשרויות.
בקשר לשאלותיך-
א. מן המאמר שלך אני מבין שקראת את ״מסע הנשמות״ של ד״ר מייקל ניוטון ולטובת הקוראים שלא מכירים אזכיר כי מדובר בתיעוד של מחקר מדעי. ״עולם הנשמות״ שהוא מתאר, כלומר המציאות שבה הנשמה שלנו שוהה מרבית הזמן, בין הגלגולים, זהו ״המקור הרוחני״ שלנו. ביהדות קוראים לכך ״המחצב״ של הנשמה. כמובן שאם מעמידים בספק את מחקריו של ניוטון וטוענים כי הוא השפיע על מטופליו בתהליך ההיפנוטי אז מעמידים בספק גם את קיום אותו מקור רוחני.
ב. למה להעמיד אותנו למבחן? לשאלה הזו יש תשובות בהרבה דתות ותורות רוחניות וגם אצל ד״ר מייקל ניוטון. אנו מתמודדים עם מגוון מצבים, לומדים מהם ומתפתחים מבחינה רוחנית. זה דומה לילד שלומד להתמודד עם העולם האמיתי. כל ילד צריך ללמוד כיצד לדחות סיפוקים, להתמודד היטב עם תסכולים, להסתדר היטב בחברה, לשתף פעולה ועוד מגוון כלים נפשיים וטכניים הנחוצים להתפתחותו. בכל פעם שהילד רוכש מיומנות נפשית או טכנית חדשה הוא מתפתח. התפיסה היא שבסופו של דבר כל נשמה רוצה להתפתח ולכן היא מעמידה את עצמה מראש במצבי מבחן שיאפשרו לה להתפתח. הקשיים שיש לנו בחיים בסך הכל נועדו לסייע לנו לעלות במדרגות רוחניות. מה שהנשמה לא מספיקה בגלגול אחד היא ממשיכה בגלגול הבא. ביהדות זה מתחבר למושג ה״תיקון״. שוב, מדובר בתורות רוחניות שאין לי מושג כיצד להעמידם במבחן מדעי.
שלום אופיר,
הכתבה שלך מרתקת ומעמיקה. מדובר בנושא שקשה לבדוק אותו באופן בכלים המדעיים המקובלים ובסופו של דבר, למרות העדויות הרבות, ההכרעה של כל אחד ואחד האם להאמין בחיים אחרי המוות מתקבלת על סמך האמון והפרשנות שהוא נותן בחוויות של אנשים אחרים. לזכותך יאמר כי הצגת במאמרך תמונה מאוזנת פחות או יותר של טיעונים בעד ונגד וכל אחד יכול להסיק מכך מסקנה אחרת.
ללא הצגת ממצאים נוספים לא ניתן להכריע בענין אבל ממצאים נוספים אכן קיימים. אלון כתב בתגובתו על ההרצאה הרפואית שהוא שמע בנושא. איך אתה מסביר שאנשים בחווית מוות קליני ידעו מה קורה במקביל בחדרים אחרים? ומה לגבי אינספור סיפורים אודות ילדים שזוכרים היכן הם חיו בגלגול הקודם, מגיעים לביתם הקודם ויודעים מראש היכן למצוא חפצים ספציפיים, איך קוראים לכל בני המשפחה ועוד פרטים רבים ושונים. פעם בכמה חודשים מתפרסם סיפור מעין זה בעיתונות. אני באופן אישי לא חוויתי חווית מוות קליני לשמחתי ולא הלכתי לשחזר את גלגולי הקודמים. אבל התנסיתי בכמה וכמה חוויות מיסטיות. אני מניח שתוכל להתיחס לכל חוויה של תחושת אחדות עם היקום או התנתקות מן הגוף כהזיה אבל כיצד תסביר חלומות נבואיים וטלפתיה? איני מציין זאת סתם. חוויתי חוויות מעין אלו.
אתה יכול לבחור לפקפק בכל העדויות, לפקפק ברופאים, במחקרים מדעיים רבים שנעשו. אולי כולם באמת משקרים על מנת לזכות בפרסום, כסף, תשומת לב? מצד שני, אם היו מפרסמים מחקרים עם כמות דומה של עדויות בתחום מחקר אחר, שאינו מעורר רגשות כה עזים, אולי כבר היו מקבלים הטענות כמוכחות. אבל מדע אינו תמיד מדויק כפי שנהוג לחשוב. במקרים רבים אפשר לתמרן את הנחות היסוד ולמצוא דרכים רבות להתעלם מן הממצאים, אם הם מנוגדים לתפיסת העולם שלנו.
לסיום, הרבה אנשים ממהרים לשלול את קיומם של חיים אחרי המוות וחוויות מיסטיות שונות בשם הרציונאליות. אבל האם זה באמת כל כך אי-ראציונלי להניח את קיומה של מציאות רוחנית שמעבר לחומר? האם לדוגמא אתה, כאדם ראציונלי, מבין מהיכן נובעת המציאות הפיזית? מהיכן הגיעה האנרגיה למפץ הגדול? מהי בכלל אנרגיה? איך נוצרו חוקי הפיזיקה שעליהם כל התפיסה הראציונלית מתבססת? האם חומר יוצר תודעה או שתודעה יוצרת חומר? מהו בכלל זמן? מהו עצם המרחב? מהי המשמעות של מוות בהקשר הכולל של היקום כולו עם כל מה שכבר ידוע לנו על יחסיות הזמן? אני מציף אותך בשאלות שונות הנוגעות לעצם העובדה שהאנושות טרם הבינה באמת בכלים מדעיים כיצד ומתוך מה נוצר עולם החומר ומהי המהות שלו. כמי שעוסק בדיוק במחקר מסוג זה כבר עשור אני טוען שהתשובות דווקא מובילות אותנו להבנה שעולם החומר הוא ביטוי של עולם הרוח ולא להיפך.
“ומה לגבי אינספור סיפורים אודות ילדים שזוכרים היכן הם חיו בגלגול הקודם, מגיעים לביתם הקודם ויודעים מראש היכן למצוא חפצים ספציפיים, איך קוראים לכל בני המשפחה ועוד פרטים רבים ושונים. פעם בכמה חודשים מתפרסם סיפור מעין זה בעיתונות.”
יכולים להתערב בכך הרבה אינטרסים. ראה:
https://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-939c078137f3131004.htm
כמו כן מי ערב לך, מי סיפר מה לילד בן 7, כדי שהוא ידע את הידע הזה על “גלגולו הקודם”?
ובכלל תאר לעצמך, שאם יש סיפורים על ילדים שמוצאים דברים מגלגולים קודמים, ומספרים את הסיפורים האלה לילדים אחרים, ברור שהרבה ילדים ינסו למצוא דברים מהגלגולים הקודמים שלהם כמשחק ילדות.
ואז קורה שפעם בהרבה זמן, אחרי שמיליוני ילדים מדתות רבות בכל העולם “מגיעים לגלגול הקודם שלהם” ממשחק או מאינטרס כלשהו, ובלי ביקורת מדעית על השאלה מי העביר להם את הידע הזה ומה האינטרסים לפרסם זאת, מגיעה פעם בכמה חודשים ידיעה על ילד שזכר גלגול קודם שלו.
בנוסף, לא ידוע לי על מחקרים רבים על כך שאנשים ידעו דברים מחוץ לחדר הטיפול במוות קליני.
בנוגע לשאר השאלות- אני מבודד כרגע את המוות הקליני משאר החוויות ולא באתי לדון כאן על טלפתיה וחלומות נבואיים. גם אם “חיים אחרי החיים” זה רעיון רציונלי כשלעצמו – אני מחפש את ההוכחה לכך.
שלום אופיר,
בדיון הנוכחי, באין נתונים מדעיים נוספים, הכל מצטמצם לשאלת האמון. האם אתה מאמין לעדויות על ״חיים אחרי חיים״ או לא. זהו נושא שצריך לחשוב כיצד ניתן לבדוק אותו מבחינה מדעית. בכל אופן אין מדובר במחקר בתחום המדעים המדוייקים ומלכתחילה רמת הוודאות של כל מחקר שאני מעלה על דעתי היא פחותה. זה לא כמו מחקר בפיזיקה או כימיה שניתן לבסס עליו טכנולוגיה חדשה. זה יותר דומה למחקרים בתחומי מדעי החברה או הפסיכולוגיה. למיטב ידיעתי, מחקרים מסוג זה, גם אם הם עומדים בכל הקריטריונים המדעיים המקובלים בתחומם, ניתנים לערעור. אם יש למישהו רעיון יצירתי כיצד לחקור את נושא ״החיים אחרי החיים״ בצורה יעילה ובאופן שיניב תוצאה ברמת וודאות גבוהה, הוא מוזמן להציע. אולי נפתח פרוייקט כזה במכון.
הקישור לכתבה שהבאת מראה מקרה בודד שבו היה למשפחה אינטרס כלכלי להוכיח שבנם הוא גלגול של חייל שנהרג. בין זה לבין טענה שבכל אלפי המקרים שהתפרסמו היו לאנשים אינטרסים המרחק גדול. אם תמצא שקל אחד מזויף האם תסיק שכל השקלים במדינת ישראל מזויפים?
שוב תודה על המאמר המרתק שלך
אני מסכים איתך שאין מדובר במדעים מדויקים ואף לא כמדעי החברה. הסיבה לכך היא שיש לכל אחד הרבה “פרדיגמות” שמעורבות בניתוח של הממצאים והעדויות. לא נמדד כאן כלום.
המחקר האובייקטיבי כאן מתמצה בהבאת מקרים מהמציאות ומכאן והלאה המחקר האובייקטיבי מפנה מקום לדיון בפרדיגמות של כל אחד ואחד. ה”בעיה” היא שיש כאן “יותר מידי” פרדיגמות.
בקשר לדרוזים-
הקישור היה להמחשה בלבד וכמובן אינו מוכיח כלום.
ועוד שאלה:
כיצד אתה מסביר את העובדה שמסופר על גלגולי נשמות בעיקר אצל ילדים דרוזים, (הרבה יותר מבקרב ילדים אמריקאים או רוסים)? האם זה לא מוכיח שהאמונה הדתית בשחזור גלגולים היא שמביאה לייצר סיפורים בדרכים פיקטיביות כאלו או אחרות ולא מקרים מציאותיים?
ואם תאמר שמדובר בגנים פיזיים או רוחניים השייכים לדרוזים- אז למה רק למעט יחסית לכל הדרוזים יש את היכולת לזכור חיים קודמים? ואולי רק לדרוזים מסוימים יש חיים אחרי החיים ולכן הם מסוגלים לזכור זאת?
שלום אופיר,
הדרוזים פתוחים יותר ממרבית האוכלוסיות לשמוע ולקבל עדויות על גלגול נשמות ולכן רק טיבעי שנשמע יותר סיפורים מן הכיוון שלהם. אם פעוט ישראלי לא-דרוזי יספר להוריו שהוא זוכר שהוא גר בבית אחר וחי חיים אחרים כמה מן ההורים לדעתך יתחייסו לכך ברצינות?
בכל זאת יש גם סיפורים על גלגולי נשמות בהרבה תרבויות אחרות. במסורת הטיבטית למשל, כאשר מת דלאי למה ממתינים כמה שנים ואז מחפשים את הגלגול שלו בילד חדש. הילד צריך לעבור מבחנים נוקשים על מנת להוכיח שהוא זוכר פרטים אישיים שרק הדאלאי למה הקודם יכל לזכור. אני לא אתחיל עכשיו לנבור ולאסוף סיפורים מכל העולם. צריך להקדיש לכך זמן. אבל עובדה היא שהאמונה בגלגול נשמות מצויה בתרבויות רבות וגם ביהדות. מה עם האמריקאים? מחקריו של ד״ר מייקל ניוטון בוצעו הרי בארה״ב. לגבי הרוסים איני יודע.
מדוע רוב האנשים אינם זוכרים את הגלגול הקודם שלהם? אולי כי איננו אמורים לזכור זאת. יש מידור. מדוע יש מידור? מתוך הספר ״מסע הנשמות״ של ד״ר מייקל ניוטון ניתן להבין את ההסבר. שמתי לב שהמקרים בהם ילדים זוכרים את הגלגולים הקודמים הם בדרך כלל מקרים שהגלגול הקודם שלהם הסתיים במוות טרגי- תאונה או פציעה במלחמה. על ידי זיכרון הגלגול הקודם שלהם והפגישה עם המשפחה המקורית הם ״סוגרים מעגל״ ומנחמים את המשפחה. אולי המידור שיש על רובנו מוסר לעיתים רחוקות כאשר צריך ״לסגור מעגל״ עבור אלו שעדיין חיים?
קראתי לאחרונה ממצאים מעניינים בקרב אנשים העומדים בחייהם מול המוות המובאים בספרו של ארווין יאלום “פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית”, פרק 2 “חיים מוות וחרדה”, עמ’ 28-35 תחת הכותרת “פנים אל פנים עם המוות: שינוי אישי”.
מובאים מקרים של אנשים שעמדו מול המוות, בהם התרחש שינוי ערכי עמוק לנוכח המוות. מדובר בחולים סופניים, מתאבדים שנצלו מהמוות ודומיהם.
אני טוען שזה יכול לחזק סברה, שהאלמנט של החלטתם של הכמעט מתים לחיות חיים טובים יותר, במידה ויחזרו לחיות ולא ימותו לגמרי, עשויים להיות בעלי שורשים פסיכולוגיים-מוחיים מוכרים מהחיים בגוף.
אפשר להבין את המצב ה”שמימי” גם כמעין חלום שנוצר מכוח הדמיון הרגיל שאנו מכירים מהיומיום, שבעת “כמעט מוות” הוא מתחדד בגלל מצב של טשטוש חמשת החושים, מה שמפנה תשומת לב רבה לדמיון (כמו בעצימת עיניים). במצב זה הדימויים הממלאים את ההכרה המדמיינת, כמו עמידה בבית משפט של מעלה, הם השלכות אסוציאטיביות למצב הפסיכולוגי הפנימי הארצי-מוחי שלא מת לגמרי, ושחלות בו אותן התרחשויות של חולה סרטן שיודע שעומד למות ולכן מחליט לחיות את שארית חייו האחרונים על הצד הטוב ביותר.
נ.ב. נראה כי השינוי הערכי במקרים שמתאר יאלום כמו במקרי מוות קליני הוא בכיוונים די דומים, כמו אהבת הזולת, ניצול החיים לעשייה מספקת ולמטרות שנתפסות בד”כ כ”חיוביות” וכו’.
אופיר שלום
המקרים המצדיקים בדיקה רצינית במקרים של מוות קליני, שלהבנתי הם רוב המקרים, הם אלו הטוענים לחוויה כזו שהמכשור מצביע על אי פעילות מוחית או פעילות זניחה לחלוטין בניגוד לכל הדוגמאות שהבאת. צריכים גם לבדוק בקפידה מקרים של ידע בלתי אפשרי למספר, הנטען כתוצאה מחוויות אלו.
לגבי הפסקת פעילות החושים או עיוותה כתוצאה מפגיעה פיזית,דבר כזה יכל להיות מוסבר גם אם קיימת פעולה דרך פילטר והוא לא תקין. לדוגמה המסתכל דרך משקפת שעדשותיה מכוסות,כל עוד הוא ממשיך להסתכל דרכה שזה שווה ערך להיות הנשמה בגוף הוא לא יראה דבר,כאשר יסיר אותה שזה שווה ערך ליציאת הנשמה הוא יראה וכן לגבי עיוותי ראיה. בקבלה היהודית הגוף נקרא בפירוש פילטר המצמצם את הקליטה וכנראה גם משנה אותה. במצבו של האדם הראשון או הוולד בבטן לפני תחילת תפקוד החושים הפיזיים,נאמר שהוא צפה או צופה באופן רחב הרבה יותר מאדם בעולמינו. ביחס לתיאורים הדומים לקליטת החושים כאן,ברור שאין ביד אנוש כאן להבין וודאי להסביר משהו שמחוץ לעולמינו לכן התיאורים הם בהכרח בשפתינו שכולה בנויה על קליטת החושים כפי שהם כאן. מסתבר גם שתודעה שרק יצאה מהגוף, הפרשנות של הנקלט על ידיה הוא במונחים מוכרים מחייה.